העוני, חשכה נראית
מילון הפסיכולוגיה המודרני מבחין בין יגון לבין דכאון קליני, אותו הוא מגדיר בתור חווית רִיק בלי מצרים. אדם מהצד תופס את מה שקרוי דכאון כמצב מתמשך, אך נושא הדכאון עצמו חש אותו כאל-זמני. וכמו כן משולל מקום וסיבות, כיוון שאין למקום ולתנאים השפעה על הריק. הזמן והמקום מתפוגגים בתודעת הריק, דבר המלמד על כך שהזמן והמקום הם יציריה של התודעה. הנדכא סובל את כלותו פעמיים: פעם אחת בחוויית הריק, פעם נוספת באמצעות הסובבים אותו, שהם-הם משך הזמן, המקום והתנאים של סבלו.
אף העוני הוא דכאון: דכאון חומרי. גם לו אין גבולות, לא של זמן ולא של מקום. אך, אם דכאון נפשי הוא הצטמצמות הממשות החווייתית לכדי אַין, הרי בעוני מתגבשת והולכת ממשותו של החומר לכדי מוחלטות תוך שהיא מצטמצמת ושואבת לתוכה את הסביבה. עוניו של אדם הוא מצב המתרחש מצד עצמו כלעומת הסביבה, ובאמצעותה הוא הופך לסבל. סבל זה, עיקרו מעמס הסביבה בתנאים בלתי אפשריים של חֶדֶל כוח.
עוני איננו מתקיים בסביבה דלת אמצעים. עוני הוא ריק בלב המלאות, חטוטרת, משא חורג של בלבדיות. עוני הוא בן זוגו של העני, הוריו, קרוביו וחבריו – ורק אחר-כך המציאות הרחבה, הממסדית. דרך מקורביו העני חש עצמו כמצורע ולוקה בבושה קיומית, הניתנת לפריקה רק בחרון פיפיות. כי, אי אפשר להתבונן בעוני מבחוץ. העני כלוא לאו דוקא בעוניו, כי אם בדרך שבה הוא נתפס בעיני עצמו דרך הסביבה.
הראפר ג'יי זי (Jay-Z) אומר באוטוביוגרפיה שלו, Decoded, המצוטטת בראיון שהעניק בנובמבר 2010 למגזין NPR, כי בשחר ילדותו לא ידע שהוא עני. הדבר התברר לו רק כשביקר בבית מורתו. "נטל העוני איננו דווקא בכך שקשה להשיג מה שצריך, כי אם בכלימה שאתה מרגיש בכל יום של חייך", הוא אומר. "וזה עצוב, כי אי אפשר אף פעם להתפרק מזה לגמרי, לא משנה כמה כסף משיגים."
אין מדובר בעוני שושלתי, "חברתי" כמו זה שג'יי-זי שר עליו ב"חיים דפוקים קשים (המנון לגטו)", שהוא ביצוע-כיסוי ל"חיים קשים" מהמיוזיקל "אנני". ואין מדובר, כמובן, בקנאה "בורגנית" שג'ניס ג'ופלין שרה עליה באירוניה ב"מרצדס בנץ". או במתיקות האירונית, היהודית ברוחה של Summertime ("אביך עשיר, אמך יפה" - זה לומר, הוריך לא כושים, לא יהודים) מאת ג'ורג' ואיירה גרשווין ובביצוע של ג'ופלין, 1968. אפילו לא בשירה של בסי סמית (Bessie Smith), "איש לא מכיר אותך כשאתה גמור" (Nobody knows you when you're down and out) מ-1929, כי, אפלת העוני נראית בבדידות והעוורון הסביבתי רצוי לה. אין מדובר בהתפכחות, מדובר במה שבא אחרי ההתפכחות.
וכמו כן אין מדובר בכפן ממאיר, תוצאה של משבר היסטורי כולל, כמו השפל הכלכלי של שנות ה-30 בארה"ב, שהוליד את "אחי, תן לי פרוטה", כאן, בביצוע טום וייטס (Tom Waits):
אדם חש גם עני וגם אביון דווקא כשאין דלותו ניכרת, או כאשר היא ניכרת בקרב הסובבים אותו כנטל אם הם קרובים מדי ובבוז כשהם רחוקים דיים. העני איננו מבקש את הסביבה מכיוון שהיא שומעת את עוניו כבקשה, כדרישה. הוא מבקש להשתחרר ממנה. וחירות מהסביבה כוללת התפרקות מכל ערכיה, מסממני הכוח שלה.
כי, לאחר שמחלות הגוף והנפש קיבלו את צידוקן האונטולוגי-אבולוציוני וקיבלו תו-תקן "מוסרי", בא תורו של העוני להוות התכונה המגונה שבבסיס פירמידת הקיום. האביון הוא החוטא החדש. חוטא נרצע, משום שבתודעתו הוא פעם אחת מרושש מבחירה ("באשמתו") ועוד פעם מחוסר ברירה, מטעם הגורל. הוא יכול היה שלא לחטוא, אבל הוא איננו יודע איך יכול היה לעשות את זה. כלומר, לעשות כטוב בעיניכם.
והנה, העוני יכול להוות סדק, כקוף המחט לגודל, במעטה השקוף של מסך האשליות המכונה "משמעות החיים". אדם שחצה גיא צלמוות של אביונות יוכל לראות בעד הסדק הזה את חייו בערייתם, מפורקים מתגי-ערך שכבלום, מחרצובות שהנה נפרצו והיו לשברים.
רק וילי ג'ונסון העיוור (Blind Wiilie Johnson) חודר, בנהמת התבוננות פנימה, דרך חרך האביונות והחוצה ב: "Dark Was the Night, Cold Was the Ground", מ-1927.
התמונה למעלה: דורותיאה לאנג (Dorothea Lange), "רובי מטנסי" (Ruby from Tennessee), בתם של מהגרי עבודה במחנה המגורים "נהר אמריקני" ליד סקרמנטו, נובמבר 1936.
לבלוג של עפרה