לפני כמה ימים צפיתי בסרט טבע בערוץ גרמני. את המילה "שוויין" (חזיר) הבנתי ללא קושי, למרות אי שליטתי בשפה הגרמנית. אין זה פלא. הכרתי אותה מספרות השואה.
"שוויין" היה הגידוף שהוטח ברמון בר, אביה של הלן בר ואחד מאנשי העסקים והתעשייה הבולטים ביותר בצרפת, אותה דמות אצילית שגם באושוויץ שמרה על עוז רוחה, עד כי אחד האסירים אמר עליו ש"הוא רצה לסיים את חייו כמו רמון בר".
אותו גרמני שגידף את רמון בר ושלח אותו לדראנסי, חשב על צמו לבטח כי הוא אדם עליון, אך יומנה של הלן בר חושף את התהום הפעורה בין אותם שאיבדו את אנושיותם, לאלה ששמרו עליה מכל משמר גם בנסיבות הנוראות ביותר.
"הזהו אדם" שואל פרימו לוי בספרו הנודע, ועל הלן בר ניתן לומר : זוהי אשת מופת.

היומן המתחיל בשנת 1942 ומסתיים זמן קצר לפני מעצרה של הלן בר בשנת 1944 חושף את חייה הפנימיים העשירים של צעירה יהודיה פריסאית, סטודנטית לתואר שני בספרות אנגלית בסורבון ובת לבורגנות הצרפתית העשירה.

אם בתחילת היומן עוד מבזיקים מן הדפים נגוהות אור של יפי הטבע המוצא לו הד בנפשה הרגישה של הלן, ואהבת נעורים לאיש שבבוא היום יקבל את יומנה כמזכרת למה שהיה ואבד, הרי שבמהרה משתלטים הצללים על נפשה של הלן , כמו גם על דפי היומן, וחרדת הגורל האורב לה ולעמה נוגסת בלבה.

אך הלן בר אינה רק צופה פאסיבית, למרות שהיא מגלה פאסיביות רבה כאשר הדברים אמורים בהצלתה ובהצלת משפחתה. היא מתנדבת כעובדת סוציאלית באוזי'ף, המקבילה הצרפתית ליודנראט ומתארת באומץ את תפקידו של הארגון, שהקל על הגרמנים את תהליך ההשמדה, מחד גסיא, ומאידך אנשיו, והלן בתוכם, עשו רבות כדי להקל על המגורשים ובני משפחותיהם ש

נותרו מאחור.

אמנם, העבודה בארגון סיפקה במשך תקופה מסוימת ערובה כנגד הגירוש, אך יומנה הכן של הלן מעיד כאלף עדים שההגנה הזמנית והמפוקפקת הזאת לא היתה הסיבה לרצונה להתנדב, אלא הרצון לעזור לעמה.
זאת ועוד, הלן היתה חברה בארגון שהבריח והציל מאוד ילדים יהודים, דבר שלו היא רומזת ביומנה (והפירוט נמצא בנספח).

כתיבתה של הלן בר צלולה, רגישה , פיוטית ומשוללת רחמים עצמיים.

כך היא מתארת מפגש אקראי ברחוב כשהיא עטוית טלאי צהוב:
"הלכתי לתרז להביא מכתב לגברת דוק. קיבלה את פני העוזרת; היא נשבעה לי שהרוסים ינקמו את נקמתי!
בדרך חזרה, כשהלכתי בשדרות לה-בורדונה, חשבתי, כך נדמה לי, על הנעליים שלי. לפתע שמתי לב שאדון אחד ניגש אלי, והתנערתי מהרהורי. הוא הושיט לי יד ואמר בקול רם וברור : צרפתי קתולי לוחץ את ידך... עוד ננקום! אמרתי תודה והמשכתי בדרכי, מתחילה לעכל מה קרה. ..כמעט התחשק לי לצחוק. אין מה להגיד, זאת היתה מחווה נאה... ברחוב כל הזמן צריכים להיות ייצוגיים, כל יציאה היא קשה מנשוא".

היומן מפעים ומילותי דלות.

____________________________________
הלן בר, היומן, בהוצאת מודן ובתמיכת מכון הספר הצרפתי. תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, 287 עמוד
 
_______________________________
באדיבות אתר נוריתהה - ספרים ללא ירקות המלצות, ביקורות, סקירות של ספרים כפי שנוריתהה ואורחיה התרשמו