זהו סיפור על ילד קטן ונחמד (טוב,לא כל כך קטן) אבל מאוד נחמד. מאוד!
הסיפור שלנו לא מתחיל ביום אחד, כמו כל הסיפורים שילדים מכירים, הוא מתחיל הרבה הרבה ימים קודם, כשעוד הילד היה תינוק שגדל וגדל, וכמו שהוא גדל גם קרו לו דברים שקורים לתינוקות. לדוגמא, השיער שאיתו הוא נולד, צמח, הידיים שלו התארכו, הציפורניים שלו צמחו והיה צריך לגזור אותן לעיתים קרובות. אפילו החיוך שלו גדל וגם הבכי שלו הפך להיות גדול יותר וחזק יותר.
אבל רק דבר אחד לא צמח לו – לא צמחו לילד הזה שיניים.

הפה שלו נשאר ריק. טוב, לא ממש ריק הייתה שם לשון  קטנה וחמודה והיו גם חניכיים ורודות. אבל שיניים לא היו. הן פשוט סירבו לצאת. היה להן כייף להתחבא מתחת לחניכיים ולישון שם עוד הרבה זמן.אמא שלו שכבר התחילה קצת לדאוג הבינה שלפעמים צריך הרבה סבלנות כדי שדברים יקרו ושגם אם היא תדאג ממש חזק, השיניים לא יצאו אם הן לא רוצות לצאת.

אבל יום אחד, וזה באמת קרה אחרי הרבה ימים, התחילה לבצבץ לה שן קטנטנה ואחרי כמה ימים כאלה בצבצה לה עוד שן קטנטנה וכך הלך הפה והתמלא בשיניים לבנות חזקות ומתוקות שכבר לעסו כל דבר ופיצחו ולפעמים נשכו. השיניים האלה היו ממש חזקות. הן אכלו תירס ובשר הן לעסו שניצל וגם תפוח ירוק וחמוץ. הילד הזה גדל וגדל, והתחזק וידע שיום אחד יפלו לו השיניים החלביות שלו (ככה קוראים לשיניים הראשונות) ויתחלפו לו בשיניים עוד יותר חזקות, מאלה שכבר היו לו.

הוא הבין שבערך בכיתה א' מתחילות ליפול השיניים.
בהתחלה הן קצת כואבות.
אחר כך הן מתנדנדות מעט.
אחר כך הן מתנדנדות הרבה.
ובסוף בסוף, הן נופלות.
בהתחלה נופלת השן האמצעית שנמצאת למעלה וזה נראה כמו חור מצחיק ואז כל מיני שיניים חברות שלה, מתחילות להצטרף אליה וליפול.
עכשיו אני אגלה לכם סוד שמור ומיוחד על כל השיניים האלה – תבטיחו שלא תגלו אותו לאף אחד ותשמרו אותו חזק בלב שלכם.
מבטיחים?
טוב, אז רק בגלל ששמעתי את השתיקה הזו, אני אספר לכם את הסוד הזה כי אני יודעת שלא תפתחו את הפה סתם כך..

האמת, שכשהשיניים החזקות, של הגדולים מרגישות שהן רוצות לצאת, הן פשוט דוחפות את שיניי החלב ומעיפות אותן בבעיטה חזקה מחוץ לפה. (אף אחד לא יודע את זה כי השיניים לא יכולות לספר, אבל זה סוד שמור מאוד שידוע רק לשיניים

החזקות ולשיניי החלב...)
הילד כבר הגיע לכיתה א' אבל אף שן לא כאבה או התנדנדה ובטח שלא נפלה. הילד חיכה בסבלנות כמו שאמא שלו לימדה אותו אבל עדיין אף שן לא נפלה.
בכל בוקר הוא הלך למראה, צחצח אותן ממש חזק ואחר כך, בדק כל שן ושן בנפרד כדי לראות אולי איזה שן צריכה עזרה במעט תזוזה.
אבל אף שן לא נפלה.
השיניים שלו היו ממש עקשניות וחזקות ואף שן אחרת לא הצליחה לבעוט בהן החוצה.
בסוף כיתה א', אחרי שכבר כל הילדים קיבלו תעודות ויצאו לחופש הגדול, הילד הבין שיש פה ממש בעיה. הוא עוד מעט עומד לעלות לכיתה ב' (ככה היה כתוב לו בתעודה המצטיינת שלו), ואף שן לא התנדנדה.

ואז עלה במוחו רעיון גאוני?
הילד החכם החליט לאכול רק דברים חזקים וקשים. הוא חשב שהוא חייב לעזור לשיניים שלו ליפול ואם הן לא עושות את זה בעצמן הוא יעזור להן. שכחתי לספר לכם שהתכונה הכי בולטת של הילד הזה היא לעזור לאחרים. ( בעיקר לשיניים בצרה...)
 בכל בוקר הוא היה אוכל את הקשה של הלחם, גבינה צהובה וקשה במיוחד ומקנח בשזיף חמוץ וקשוח.
בצהריים הוא היה אוכל את הפינות הקשות של השניצל, צ'יפס עבה וקשה או תפוח אדמה כמעט לא מבושל ומקנח בתירס חלבי שלא מבשלים אותו.
הוא חשב אפילו פעם לכרסם חתיכת עץ קטנה אבל הטעם נראה לו מזעזע.
כך עברו הימים והחופש הגדול התקדם לו לאט לאט, ועדיין השיניים לא נפלו.

אבל אז, פתאום במחשבה אחת חכמה וקטנה של ילד נבון ובוגר הוא החליט לחכות, הוא החליט שכשהרגע יגיע והשן הראשונה תיפול, הוא יעשה מסיבה אמיתית . הוא ישים את השן במקום מיוחד, אולי אפילו יקנה לה קופסה מיוחדת וישמור אותה. הוא ירשום עליה את תאריך הבעיטה שהיא קיבלה, כדי שביום מן הימים יוכל לספר לילדיו ולהראות להן שכדאי לחכות, כדי שתהיה סיבה טובה לחגוג.
לילד החמוד הזה  עדיין יש פה מלא בשיניים חמודות ולבנות, הוא ממתין בסבלנות ובגבורה ומחכה ליום שבו יעשה חגיגה נפלאה.
אני יודעת שרציתם שבסוף הסיפור תיפול לילד שן, כי ככה זה בסיפורים של ילדים, יש להם תמיד סוף שמח וטוב. אבל הילד בסיפור שלנו, עדיין ממתין
וממתין
וממתין
וממתין
וממתין
וממתין
וממתין