עובדת, שהועסקה כבודקת תוכנה בחברת טכנולוגיות, הגישה תביעה לתשלום פיצויים לפי הוראות החוק למניעת הטרדה מינית. ההטרדה המינית בוצעה, לטענתה, ע"י הממונה עליה תוך ניצול יחסי מרות.
לטענת העובדת, במשך שנה וחצי מאז החלה לעבוד בחברה בשנת 2000, נעץ בה המשיב מבטים והגיב לנוכחותה באופן שהפריע לה. בשיחה אישית אמרה העובדת למשיב שהיא אינה מעוניינת בקשר אינטימי עימו, והוא אמר שמקבל זאת. כעבור מספר ימים, זימן אליו המשיב את העובדת, והשניים ירדו לחדר הביטחון בחברה, בתואנות שונות, שם לדבריה אנס אותה. למחרת, מאחר שפחדה מפיטורים, ירדו השניים לחדר הביטחון וקיימו, שוב, יחסי מין שלא מרצונה החופשי.
בהמשך, החלו העובדת והממונה בקשר אינטימי, שכלל יחסי מין, הליכה משותפת במסגרת העבודה לבריכה, פגישות פרטיות בחוף הים וברכב, ועוד.
העובדת ציינה כי לא נתנה למשיב להבין שהיא סובלת ממערכת היחסים שהתפתחה ביניהם, מאחר שמאוד חששה ממנו. לטענתה, היא שיתפה את אחותה בחששות ובפחדים שהיו לה.
לאחר 8 חודשים ביקש המשיב להפסיק את הקשר האינטימי עם העובדת, ולדבריה נענתה למבוקשו. הממונה החל בקשר זוגי עם עובדת אחרת בחברה, ועל הקשר החדש הוא דיווח לממונים עליו.
הגשת תביעה בבית הדין האזורי לעבודה
בשנת 2004 הגישה העובדת תביעה בבית הדין האזורי לעבודה, וביקשה פיצוי בסכום כולל של כחצי מליון ש"ח.
המשיב הודה שבמהלך שנת 2002 ניהל מערכת יחסים אינטימית עם העובדת, אך לטענתו, לא היתה בה כפיה או ניצול מרות. לדבריו, העובדת היא זו שיזמה את הקשר. בית הדין האזורי דחה את תביעת העובדת, והיא הגישה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.
להלן תמצית פסק דינה של השופטת ורדה וירט-ליבנה, מבית הדין הארצי לעבודה.
מעשה מגונה
סעיף348(ה) לחוק העונשין קובע כדלקמן:
"העושה מעשה מגונה באדם שמלאו לו שמונה עשרה שנים תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות, דינו – מאסר שנתיים."
בעבירות אלו ביקש המחוקק למנוע מאנשים המחזיקים בכח ובסמכות כלפי אחרים מלעשות שימוש לרעה בכוח המרות ובסמכותם כלפי אלו הנמצאים בעמדת נחיתות לעומתם, הכפופים להם או התלויים בהם, לצורך קבלת טובות הנאה מיניות.
יש לבחון האם התקיים "מעשה מגונה", כהגדרתו בחוק, והאם נעשה המעשה "תוך ניצול מרות ביחסי עבודה".
אין ספק שיחסי מין מלאים נכנסים להגדרת "מעשה מגונה". כמו כן, השופטת וירט-ליבנה סבורה, כי במקרה שבפנינו התקיים יסוד "ניצול יחסי המרות".
בהטרדה מינית כלפי עובד במסגרת יחסי עבודה, תוך ניצול מרות ביחסי עבודה, לא יידרשו המתלונן או המתלוננת להוכיח, כי הראו למטריד שאינם מעוניינים בהצעות או בהתייחסויות המיוחסות לו. הנחת היסוד במקרים אלו היא שהמוטרד אכן לא היה מעוניין בהתנהגויות אלו, אולם לאו דווקא נתן לכך ביטוי חיצוני.
זאת, נוכח העוּבדה שמערכות יחסים במסגרת יחסי העבודה, הכוללים יחסי מרות, יכולות להוות קרקע פוריה לניצול בעל אופי מיני של הכפוף, ובמציאות קיים אכן אחוז גבוה של הטרדות מיניות במקום העבודה. במקרים אלו, התלות הכלכלית והמקצועית של העובד בבעל המרות – המטריד, עלולה להרתיע אותו מלהראות לממונה עליו שאיננו מעוניין באותם מעשים, המהווים הטרדה מינית.
על כן, גם אם נמצא, לכאורה, שהייתה הסכמה לאותן התנהגויות מטרידות, הרי שיש מקום לקבוע כהנחה ראשונית, שהסכמה זו לאו הסכמה היא, בהתקיים יחסי מרות.
לסיכום - הצעות חוזרות בעלות אופי מיני או התייחסויות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, אשר התרחשו במסגרת יחסי עבודה כלפי עובד, תוך ניצול מרות, מעידות על הוכחת קיומה של הטרדה מינית. זאת, גם אם העובד או העובדת לא הראו כי אינם מעוניינים בהתנהגויות אלו, או גם אם ניתן היה לראות בהתנהגותם כנחזית להיות ב"הסכמה" לאותן התנהגויות.
השופטת וירט-ליבנה קבעה כי החוק מבקש להציב נורמות התנהגות ראויות ומחמירות במקום בו קיימת מערכת יחסים אשר מעצם מהותה וטיבה מוּעדת לניצול. זאת, על מנת להרתיע ממונה במקום עבודה מלבצע בכפוף או בכפופה לו מעשים אשר יכולים לעלות כדי הטרדה מינית. אולם, בּה בעת שהוכחה העילה, נתונה לממונה "המטריד" גם האפשרות להוכיח כי
לא בהטרדה מינית עסקינן. השופטת הדגישה כי אין בחוות דעתה כדי לשלול את היות מקום העבודה הסביבה הטבעית ביותר ליצירת מערכות יחסים של זוגיות, ופיתוח קשרים אישיים והתאהבויות בין חברים לעבודה. הכל, בכפוף לחובת הזהירות של בעל המרות כלפי הכפופים לו.
היוזמה ליצירת הקשר האינטימי
בית הדין הארצי קבע כי 'יוזמה' מצדו של עובד לקיום מגע מיני עם הממונה עליו אינה אינדיקציה מוחלטת בבחינת השאלה האם מגע מיני בין מעביד לעובד יסודו בניצול מרות ביחסי עבודה, וכי על כל מקרה להיבחן על פי נסיבותיו הוא.
"בנסיבות מסוימות, סבורים אנו כי גם היענות של ממונה ליוזמתה של מי שכפופה לו לפיתוח קשר כלשהו עמו, יכול להיחשב ניצול יחסי מרות."
בענייננו, למשיב היתה יכולת השפעה ניכרת על מעמדה של העובדת בחברה. בנוסף לפער במעמדם המקצועי בחברה, אין להתעלם ממצבה הנפשי של העובדת בתקופה הרלבנטית, עליו ידע המשיב, שהתבטא בנטילת תרופות אנטי דכאוניות. גם בעובדה זו, יש כדי להעיד על חולשתה כלפי המשיב ביחסיה עמו.
השופטת וירט-ליבנה: "אסכם בכך, שהדין הפלילי כמו גם האזרחי מבקשים להנהיג נורמות ראויות, לפיהן בעלי מרות יידעו, כי מוטלת עליהם אחריות כלפי הכפופים להם. אחריות זו איננה מתמצית בדל"ת אמותיה של העבודה, השירות הצבאי, הלימודים או הטיפול הרפואי. היא באה ליצור מקום עבודה מוגן למי שכפופים למרותו של בעל המרות, ומחייבת מידה מחמירה של זהירות.
אחריות זו תחייב את בעל המרות, המעוניין בפיתוח קשר עם מי שכפוף לו, לעמוד בחובת גילוי נאות, ולדווח על כך לממונים... כל עוד היחסים אינם גלויים, ידועים ומוסכמים, עלולים מעשים הנעשים מצידו של בעל מרות להתפרש, בשעת אמת, כמעשים לא רצויים, ולא יהיה די בטענה, לפיה ניתנה להם הסכמה, או שנעשו מבלי הבעת חוסר עניין. זאת, בהתחשב במרקם היחסים העדין והמורכב הקיים במערכת בו מצויים בעלי מרות והכפופים להם".
"בהכרעתי זו באה לידי ביטוי התכלית העומדת ביסוד החוק למניעת הטרדה מינית, שמטרתה להעביר מסר ברור למעבידים וממונים מטעמם, לפיו מערכת יחסים אינטימית-מינית בין ממונה לעובדת, המסתכמת במעשים בעלי אופי מיני גרידא במקום העבודה, עלולה להיתפס כנורמה בלתי ראויה, העולה כדי הטרדה מינית תוך ניצול יחסי מרות בעבודה...זאת, להבחין מהתפתחויות של מערכות יחסים במקום העבודה, שאף בעיניי מהווה כר נרחב להיכרות בין אנשים, התאהבויות, ובמקרים רבים מובילים אף לנישואים... במקרה זה, היה על ממונה להצביע על סממנים המעידים על מערכת יחסים שהינה גם חיצונית למסגרת יחסי העבודה... יש להראות, כי מערכת היחסים איננה בעלת זיקה בלעדית למסגרת העבודה. כך, למשל, אם יוכח שרומן בין ממונה לעובדת כלל, בין היתר, פגישות מחוץ למקום העבודה, ושמאפייניו של אותו רומן באו לידי ביטוי בזמנים שאינם דווקא שעות העבודה.
לא כך הם פני הדברים במקרה שבפנינו. הוכח שמערכת היחסים בין העובדת לממונה הסתכמה ביחסי מין מזדמנים במקום העבודה, תוך כדי שעות העבודה, בדרך אליה או ממנה... אותם יחסי מין מזדמנים אינם אלא ביטוי מובהק של ניצול יחסי המרות ואינם פרי הסכמה משותפת לקיומה של אותה מערכת. שכן, המשיב בעצמו העיד, כי סבר שהמערערת "מאוהבת בו", ואף העיד כי לא היה מעוניין במערכת יחסים כלשהי עמה. במצב דברים זה, אין לטעמי ספק, כי קיומה של מערכת יחסים הכוללת יחסי מין מזדמנים בלבד, תוך שהוא מודע למצבה הנפשי של המערערת, היא ניצול הכח והסמכות שבידיו."
לדעת נשיא בית הדין הארצי לעבודה, סטיב אדלר, מחובתו של ממונה לבצע מעשים אקטיביים להפריך את חזקת ניצול יחסי המרות, ובהם חובת הדיווח לממונים ופעולות לביטול יחסי המרות.
פסק הדין
בית הדין הארצי לעבודה קבע כי הוכח קיומה של "הטרדה מינית" שביצע הממונה כלפי העובדת בנסיבות של ניצול יחסי מרות. הממונה חוייב לשלם למערערת 35,000 ₪.
5129371 מספר תיק: עע 274/06
_____________________________
חגית רימון - [email protected]