בבית האבות, במרפסת אשר מול הים, ישבה תמר והביטה בגלים הכחולים שבאו והלכו שוב ושוב כמו נדמה היה משתעשעים ביניהם. שניים שניים היו באים ואט ואט התקרבו זה לזה ויצרו פס אחד ארוך, לבן יפה ובוהק. שוב מגיחים היו שניים שניים ושוב בוהק היה הפס הארוך.
 
מסוגלת היתה לשבת שעות ולהביט במשחק הגלים. הרוח הנעימה טפחה קלות על פניה והיא שאפה כל רגע מתוק ,עמוק לריאות ועמוק לנשמה. מראה סירות הדייגים שעגנו במזח הקטן נתן לה תחושה שהיא מביטה בתמונה פסטורלית שצוירה בידי גדול האומנים. שמחת הדייגים עת שבו עם דגה רבה ברשתם, דבקה גם בה.
 
הנוף הזה, של חוף וים, ליווה אותה יותר מעשרים וחמש עשרה השנים האחרונות והפך חלק בלתי נפרד מחייה . בכל הזדמנות מיהרה לבקר בחוף שאימצה אותו וחשבה אותו לאחד המיוחדים שבארץ. שעות היתה מטיילת בו, אוספת צדפים בצורות שונות ולוקחת חלק אף היא במשחק הגלים. מראה הצוק הקרוב שהשקיף על הנעשה ממרומים הוסיף להרגשתה שהנה מצאה את גן העדן הפרטי שלה. גן עדן שחשפה רק למעטים, לקרובים לה ביותר.
 
היא נזכרה בחיוך רחב בדברי בנה הצעיר שהיה קשוב לרחשי ליבה "אמא, אני כל כך אוהב אותך ואני מבטיח לך שבבוא היום כאשר תרצי ללכת לבית אבות, אמצא לך מקום ליד הים. תוכלי לראותו כמה שתרצי ומתי שתרצי", אמר וקיים כעבור שנים רבות. ולא רק שקיים אלא גם מצא מקום ממש בחוף שכה אהבה.

צלצול הטלפון גרם לה להתנער מהמחשבות. היא הביטה בשעון וכמו תמיד השעה היתה חמש בבוקר. היא חיכתה לשיחה הזו, לרוטינה שעיגנה את ימייה במין ריפוד של שמחה ואושר. עיניה אורו כאשר שוחחה קצרות עם ה"מתנה" היפה ביותר שהים שלח לה עד כה. רגילה היתה לאסוף בטיוליה הרגליים לאורך החוף מתנות שונות, שהאמינה שנועדו רק לה ולה בלבד. 
  
"היי תמר, זה מולי. תסתכלי עכשיו שמאלה לעבר שובר הגלים ותראי את הגבר המקסים ביותר שפגשת בחייך". צחוקה הפרוע הרעיד את גופה והיא נופפה בידיה לעברו, מסמנת שימתין. זינוקה המהיר מהכסא לא הסגיר את גילה. לא מזמן חגגו לה 80 ואיך שהזמן עבר. שזופה, עוטה גופיה דקה, מכנס קצר לגופה ויחפה, ירדה לחוף.
 
מרחוק ראתה את מולי. קל היה לזהותו. עוף מוזר בנוף הזה, צעיר עם חליפה ועניבה, יושב עם חכה על שובר הגלים ומעולם לא דג ולו דג אחד. הוא סיקרן אותה וסקרנותה הביאה לידידות מיוחדת. הוא היה "מזמר" לה שירים שחרז והיא מספרת היתה לו סיפורים שכתבה. למרות שידעו כה מעט פרטים זה על חיי זה, הדבר לא הפריע לה כלל. במציאות שיצרו לעצמם, לא היה מקום לעבר או לעתיד.

אהבה במיוחד לספר את הסיפור שנתנה לו שם של כבוד "אהבה ממגנטת". בפעם הראשונה כשמולי שמע את השם, חשב מיד שמדובר על סיפור אהבה שבין בחור ובחורה. הוא חשב שהנה לראשונה, היא הולכת לחשוף בפניו סיפור אישי, בוודאי משנות נעוריה המוקדמים. כששמע שהסיפור הוא על הים והחוף שבו נפגשו, צחק בקול רם שהרתיע עוד יותר את הדגים והרחיקם מהמקום. קרני השמש הבליטו את צבעם הכחול של עיניה, שהשתלבו כה יפה בצבעי הים.

למרות השנים היא לא שכחה את הפעם הראשונה בה הכירה את החוף הזה. הכל החל כניסיון גישור של מרחק. היא התגוררה במרכז הארץ וחברתה בצפון ועל כן חיפשו מקום בו יוכלו להיפגש באמצע הדרך. הסתכלו על המפה והחליטו שהעיר חדרה בדיוק תשרת את המטרה. מצאו יער בסביבה, הילדים הקימו מחנה אוהלים קטן, הנשים החלו כמובן במלאכת האבסה. אומרים שלעשות על האש זו מלאכה של גברים אך הדבר קטן היה עליהן. ריח הבשר שנחרך באש קלות, הביא אליהן לא רק את הילדים שרעבו לארוחה אלא גם אורח מיוחד במינו.

הם הבחינו בשועל שעמד לא הרחק משם. ניכר היה בו שלא אכל מזה ימים מספר. רחמיה של תמר עבדו שעות נוספות. כרגיל ריחמה על כל העולם. "מסכן" אמרה בקול קורע לב וכולם כאילו על פי פקודה החלו לזרוק לעברו חתיכות בשר והוא היה מתקרב. חוטף את הבשר ובורח, נעלם למספר דקות וחוזר. לבסוף הבזק המצלמה הבריח אותו והם חשבו שלא יראוהו שוב.
 
"היום חלף בנע

ימים, עייפים אך מרוצים ארזנו את הכל", המשיכה לספר "ויחד יצאנו לכיוון נקודת הפיצול במסענו וכמעט התחברנו לכביש חיפה – ת"א. מכונית אחת אמורה היתה לנסוע לימין ומכונית שניה לשמאל. בעודי עומדת ברמזור, הבחנתי בשועל שביקר אותנו לפני כן. נדמה היה שהוא מביט בנו , כמו אומר  "בואו אחריי".  החלטנו שאנו הולכים באשר השועל מוביל אותנו. וכך הגענו לחוף הקסום הזה ,שהתגלה לעיננו במלוא יופיו. מאז נוצרה כימיה ביננו. הים ואני, משיכה ואהבה ממבט ראשון".
 
הזמן חלף ביעף, עוד סיפור ועוד שיר. כל יום, כרוטינה ,בשעה עשר כמו שעון שוויצרי, היה קם מולי ממקומו  והולך. אם תמר היתה מביטה לעבר החניה, היתה רואה שם את המכונית המהודרת והנהג שחיכה בסבלנות אין קץ לשובו של מולי, אך היא כהרגלה המשיכה להתענג על מראות וריחות הים.

למחרת חיכתה לטלפון שלא הגיע ימים רבים. את מקום התשוקה לפוגשו בחוף ,תפסה הדאגה. חשבה שמשהו איום קרה לו ואין ביכולתה לברר. האשימה את עצמה שאפילו אינה יודעת את שמו המלא שלא לדבר על כך שאף פעם לא חשבה לקחת את מספר הטלפון שלו. 

בחלוף הקיץ ובחלוף החורף וכאשר כמעט ושכחה את מולי, זכתה תמר לביקור מיוחד. היתה זו חברתה, שחזרה משליחות בחו"ל לאחר שהיה ממושכת. על סף הדלת, בטרם יצאה, נזכרה בקטע מעיתון שלא הראתה לתמר. "תשמרי את זה אצלך, תוכלי להתגאות בחברה המפורסמת שלך", אמרה והלכה. תמר לקחה את העיתון והחלה לדפדף בו. צלצול הטלפון הקפיץ אותה ממקומה והעיתון נשר למטה על השטיח.

ביד אחת הצמידה את האפרכסת לאוזנה ובשנייה הרימה את העיתון. התמונה שהתגלתה לעיניה שיתקה אותה באחת. "אמא? אמא מה קרה? תעני לי אמא ,אמא"... נשמע קולו המודאג של בנה וכשלא שמע כל מענה המשיך "אני כבר מגיע".

הטלפון נשאר תלוי באוויר ותמר התיישבה בכבדות על הספה. היא הביטה שוב בתמונה כלא מאמינה. חברתה נראתה שם ובסמוך אליה ניצב היה ... מולי. לבוש היה בהידור רב, מוקף באנשים ידועים מאד מכל רחבי העולם, כאלו שרואים תמיד באירועים הכי, הכי בטלוויזיה. היא אפילו הצליחה לזהות שם את דמותו המוכרת של אחד מהרמטכ"לים לשעבר של ישראל.

בכותרת באותיות גדולות רשום היה "המיליונר מולי ליפקין חנך אתמול את מוזיאון החסידות הגדול ביותר בעולם ע"ש רבי ישראל סלנטר, אבי תורת המוסר". עוד נמסר שלמולי יש שורשים עמוקים בעולם החסידי. מכאן שתרם מיליונים רבים לפרוייקט.

לפתע התבהרו לה דברים רבים שלא היתה מודעת להם. היא ניגשה לאחת המגירות ושלפה משם ת.ז. מאובקת, אותו הגישה לבנה כשזה נכנס בבהלה לחדר. היתה זו תעודת הזהות של סבתו שנפטרה לפני שנים רבות כל כך, זו עם העיניים הכחולות כצבע הים.

זו שגידלה אותו עם סיפוריה והוא גדל על הסיפורים עליה. צדקת היתה, אהבתה לעזור לאחרים היתה כה מושרשת בה שהטמיעה זאת אף בשורשיו. כשצוינה על טוב ליבה ומעשיה וקיבלה את אות יקירת העיר, התהדרה בעובדה שהיא נצר למשפחת הרב הידוע, רבי ישראל סלנטר. "עם שורשים כאלו איך אפשר שלא לאהוב את בני האדם ולהושיט להם יד?". אמרה ועשתה.

לאחר מספר דקות של שתיקה, תמר הראתה לו את העיתון ובקול רועד אמרה "בני היקר,זה עתה זכית לפגוש בן משפחה נוסף שלך".

הוא חשב שאימו אינה יודעת על מה היא מדברת , אולי שכחה לקחת את תרופותיה, אך כשהביט לתוך עיניה הכחולות, לאחר מכן בעיניה הכחולות של סבתו ולבסוף בעיניים הכחולות של מולי שכה בלטו בתמונה,הבין את הקשר.

לאחר מאמצים רבים, השיגו את כתובתו של מולי בארץ. למרבה האירוניה הסתבר שכל הזמן הזה הוא התגורר בסמוך אליה ולכן אימץ את החוף המסוים הזה. נוצר הגשר לקשר נוסף ביניהם.

הפעם היה זה תורו של מולי להיות מופתע ,כששמע את הקול "מולי, זו תמר. תמר משובר הגלים". ובהתרגשות רבה הוסיפה, "דודה שלך בעצם".