חברתי הטובה ימית מתגוררת בנהריה, אני מתגוררת ברמלה. כמנהג קבוע בשבתות ובחגים, השכם בבוקר, הייתי "מעמיסה" את בני הקטן יחד עם שאר הצידה במכונית ועושים דרכינו לצפון הארץ. חורף, קיץ, אביב או סתיו לא משנה, ימית תמיד מצאה לאן ללכת. החיידק של היציאה מהבית ובילוי בחיק הטבע, דבק בשתינו והיווה בסיס איתן לקשר שנמשך שנים רבות.

"יש לנו מקומות ממש יפים באיזור" אמרה ימית, הוסיפה תיאורים, נתנה דוגמאות ושכנעה. כולם אהבו לנסוע איתי "נהגת שודים" כך נהגו לקרוא לי.
בזכות הנהיגה המהירה, אך הזהירה ובזכות השירה העליזה ומשחקי החברה שנהגנו לשחק בהם תוך כדי נסיעה, לא חשנו במרחקים הרבים שעברנו.

חיפשנו בעיקר פינות שיש בהן מים. הרבה מים. נראה שהוריה של ימית ידעו היטב וכיוונו למשאלות ליבה כשבחרו את שמה. פה חניה ליד ים כחול, איסוף צדפים וטבילה במים, שם עצירה ליד נחל וצפייה בלהקת ציפורים שנחה כמעה ממסעות הדרך. ראינו זריחות ליד מים ושקיעות אין סוף בשלל צבעי הקשת.  

וכמו כל שבת באחד מימי החורף, כרגיל הצידה לדרך ארוזה וכך גם הילד. נכנסים לרכב, למי איכפת שבחוץ קור כלבים? ועדיין האפילה אופפת אותנו מסביב? העיקר שימית מצאה לנו השבוע מקום חדש.

מכניסה את המפתח לסוויץ', מסובבת ואין קול ואין עונה. ניסיון נוסף ושוב כלום. האוטו הכריז על שביתה וזהו. אני אומרת לעצמי: "שבת היום לא? גם הוא החליט כנראה לנוח". השעון החל לתקתק כפצצה שעומדת להתפוצץ ממש כמו שאני הרגשתי. אני בהסטריה רק מעצם המחשבה המטריפה שבשבת אשאר בבית וצלצול הפלאפון הקפיץ אותי ממקומי.

"הי חמודה, איפה אתם? כבר יצאתם ממזמן? הבאתם אתכם משהו חם? היום ניסע עם האוטו שלי כי מסוכן בכבישים, ממש מבול וכמו שאת נוהגת עדיף שאני אנהג". אני מנסה להשחיל מילה והיא ממשיכה ואומרת את שורות המחץ: "כמובן שעדיף גם במכונית החדשה שלי, זה יותר בטוח, יש מזגן וכמו שאני מכירה את הרכב שלך גם לא תהיה סכנה שהמנוע שלך ייכבה בדרך. את זוכרת כמו שקרה לנו בחורף שעבר"?

עכשיו כבר צחקתי ולא יכולתי לכבוש את צחוקי זמן רב ובקושי אמרתי: "לא צריך לחכות שהמנוע יכבה באמצע הנסיעה הוא כבר כבוי. תמיד היו לך הכוחות לנבא את העתיד. אולי תשלחי לו רייקי מרחוק והוא יתעורר לחיים. אני כבר שעה מנסה להניע אותו וכלום".

O.K" אז"?, וימית שואלת.
"אז כנסי לאוטו בלי הרבה שאלות ותתחילי לנוע, אני מחכה...", אני משיבה.
"דרך אגב את יודעת שנזכרתי שגם ברמלה יש וונציה קטנה?", הוספתי.
"וונציה? על מה את מדברת? אמנם ירדו גשמים חזקים אבל לא שמעתי שהיו אצלכם שטפונות או משהו דומה", נועה משתוממת ואני בשלי: "שטפונות או לא שטפונות, בואי . אני מקווה שאתם לא פוחדים ממקומות סגורים". הרגשתי שהסגרתי מעט את סודי.

ניתקתי את הטלפון וחשבתי לעצמי יותר מעשרים שנה ימית ואני חברות.
הכרנו כשהיינו בתחילת דרכנו בצבא. אותה משכו באף והבטיחו לה שבסוף הקורס לשוטרות היא תהפוך לחוקרת צבאית וגם אותי משכו באף. עוד דבר משותף לנו. חוקרות בצבא לא היינו אבל לפחות דבר אחד גדול יצא מזה. חברות אמיצה של שנים, קשר של לב ונפש שעבר בירושה גם לילדנו".

התפלאתי איך זה שאף פעם לא לקחתי אותה לטיול בוונציה הקטנה שלי. ממש מוזר אבל לכל דבר יש הזמן והמקום שלו כנראה.

ימית ובנה הגיעו ומיד היו במתח. "כדאי לך מאד שזה יהיה משהו מיוחד אחרי נסיעה כזו ארוכה ומתישה". הבטחתי לה שזה מאד כדאי ושהיא לא תצטער.
"מ

ה שלא ראינו עד כה בטיולים בארץ ואת יודעת שראינו המון, כזה דבר עוד לא ראית או יותר  נכון לא עשית", אמרתי והתכוונתי לכל מילה ומילה.

ביקשתי מימית ומבנה לבטוח בנו ולעצום עיניים. עשינו צעדנו לעבר בריכת הקשתות וירדנו במדרגות אט, אט אל מתחת לאדמה. חשתי ברעידות הקלות של ידה בידי ובדפיקות ליבה החזקות. אין פלא ,גם אני הייתי מרגישה כך באם היו מובילים אותי בעיניים עצומות. המדרגות היו צרות וחלקות כמעה אך ידעתי אותם אחד לאחד לאחר אין ספור פעמים שהייתי במקום.

לבסוף התגלתה לה בריכת הקשתות במלוא הדרתה.

בין הקשתות העתיקות שטו להן בנחת שתי סירות מלאות בילדים ובמבוגרים וקרן האור שחדרה דרך הפתחים, למעלה, יצרה במים צורות מקסימות שהזכירו מופע לייזר קסום.

בהתלהבות סיפרתי להם שפעם לפני הרבה הרבה שנים  כאשר לא היו מים בבתים או בחצרות, היו אוגרים כאן את מי הגשמים ששימשו מאוחר יותר לשתיה ולהשקיה. כמו כן התלהבתי וסיפרתי להם שממש כאן הסריטו את הסרט חסמבה. נו טוב, הבן של ימית ובני כמעט לא ידעו על מה אני סחה, אך ימית ואני ידענו טוב מאד. מי לא זוכר את ירון וחבורתו? דברים טובים מהילדות מלווים אותנו גם בבגרותנו.

התחלנו בשיט, פעם זה חותר ופעם זה חותר, נתקלים בעמודים המוצקים ועם המשוט דוחפים הצידה את הסירה " ימינה, לא לא, שמאלה, עכשיו אתה, עכשיו אני" ושוב נתקעים בין העמודים. ממש חוויה. עשר הדקות אותן הקציבו לנו לשיט כבר חלפו מזמן בניסיונות להגיע לגשר ממנו לקחנו את הסירה.

ימית לא הפסיקה לשאול על המקום פרטים כאילו הייתי ספר היסטוריה פתוח ומהלך על שתיים. השאלות נחתו עליי זה אחר זה ואני שאף פעם לא אהבתי היסטוריה הצטערתי באמת ובתמים שלא למדתי יותר ושמעתי בקול אימי: "יבוא יום ועוד תצטערי שאת לא לומדת ברצינות". 

כנראה הגיע היום ובאמת הצטערתי אבל לא רק על זה אלא גם על כך שמרוב שאלות כבר לא נהניתי כל כך מחוויית השיט. למה? למה? כשאני נוסעת עם ימית לטיולים אני שואלת שאלות ? לא. אני פשוט נהנית מהנופים המקסימים מהניחוחות וזהו. נקודה.

ברוך השם לאחר אין ספור של ניסיונות, הגענו לבסוף לגשר ואני לוקחת כרגיל את המושכות והפעם את החבלים ומנסה לקשור את הסירה. פתאום גם הסירה החלה לפתח לה רצונות. זוכרים את הרכב שלא הניע ובגללו כל הסיפור? גם הסירה החליטה למרוד. מושכת אותי שוב ושוב לאחור כממאנת להפרד מאיתנו. אני נאבקת במאמץ כביר ל"החנות" את הסירה, אבל קולה של ימית עוד מהדהד בחוזקה והיא ממשיכה בשאלות. היא לא מרפה. בטרם נעזוב היא עוד צריכה לדעת הכל אבל ממש הכל על המקום.

פתאום אני שומעת את שאלת המחץ "מעניין מה גובה המים?"
"מה"? אמרתי ופתאום בום חזק נשמע מצד הסירה וצרחה. ממש נבהלתי וכמעט ומצאתי את עצמי במים. העפתי מבט והנה אני רואה את ימית שקועה בתוך המים עד ברכיה. האמת זה מצב שקורה כמו שרואים אדם באמצע הרחוב נופל ואתה לא יודע אם לצחוק או לבכות.

צחקתי ואיתי צחקו כולם. "עכשיו הגיע סוף סוף רגע הנקמה המתוקה שלי", החלטתי בליבי. "אני אראה לה להרוס לי את היום בשאלות". לבסוף לא יכולתי יותר להתאפק ויריתי לעברה את המשפט שלא תשכח לעולם: "עכשיו את לא צריכה לשאול אותי יותר שאלות, עכשיו את יודעת בדיוק מה גובה המים". ועוד הוספתי "ו.... ועל זה אמרו חכמינו אין חכם כבעל ניסיון".