ביום העצמאות דגמנו את המיזם של גיאדמאק.
גידאמק יכול לתת דוגמה מצוינת לפלנטרופיות אבל בתי בת ה-8 בהחלט יכולה לתת דוגמה לנחישות.

שוני קראתי לה. לילדתי השנייה, זו שבאה אחרי קסם אחותה, הגדולה מימנה בחמש שנים וחצי.
ולפני איתמר שקטן מימנה בחמש שנים. שוני כי היה לי ברור שהיא תהיה שונה ומיוחדת אחרי ששני עוברים לא שרדו לפניה. שוני כי זה שם קצר ומתנגן, שוני כי אי אפשר היה אחרת.

אני מסתכלת בה בילדת הסנדביץ' שלי. היא כמעט בת 8 עם שכל של בת 10 וגובה של בת 6.
עם השילוב הבלתי אפשרי הזה היא עושה את הלא ייאמן. מצטיינת בלימודים, אהודה מאוד בקרב חבריה, משפריצה טונות של אנרגיה ואדרנלין ונאבקת להראות לעולם שלא רק הגובה קובע.
היא נולדה קטנה בגובה (לא במשקל), דחיסת נתונים היינו צוחקים אני ובן זוגי שעשינו לה.
וכבר במשפחתון אבחנו שיש בה הכול: סוכר מלח ופלפל.

לא היה קל לגדל אותה. ממש לא. היה בה סף רגישות נמוך מאוד. המון הפרעות שינה, לא אהבה שנוגעים בה, לא אהבה ללכת ברגל עד גיל 4. פרח אל תיגע בי כיניתי אותה ולפעמים כשממש התעצבנתי "קקטוס" והמשכתי להרעיף עליה חיבוקים ונישוקים. השמנמנות פרצה מימנה, גם היופי וגם התבונה. 

זה כנראה גנטי הקטנטנות שלה. אחד אחוז, קבע האנדקרינולוג והיא מתמידה לעקוב אחר העקומה.
יש לנו לא מעט באילן היוחסין, היא לקחה מכולם. לא סיפחה לעצמה סנטימטר אחד מיותר, כאילו השאירה לשאר הנזקקים שאין להם דברים אחרים לפחות את הגובה. היא הרי לא ממש צריכה אותו עם כול כך הרבה יופי

ועם עוד יותר שכל ועם עוד יותר אופי.

בנחישות היא נעמדה בתור לקיר הטיפוס המיועד לילדים מעל גיל 7 במיזם החגיגי של גאידאמק.  
עשרה ילדים מלפניה ועוד כמה כבר מאחוריה.
אחרי 15 דקות של המתנה הבחין בה הנער המשגיח ואמר לי "גברת זה לא בשבילה", ממש לא התחשק לי להסביר לו שהילדה כמעט בת 8 ורק נראית בת 6 אז אמרתי לו "תראה, אנחנו מחכות כבר רבע שעה בתור, תיתן לה לנסות, אם היא לא תצליח היא תרד". בחשש מדדתי בעיני את המרווחים הגדולים שבין קוביות הטיפוס ואת הרגליים הקטנות של שוני. הוא נכנע ונתן לה לעבור.
מרגע שנתן לה את האות, כמו קפצון שנורה מאקדח הילדה עשתה בטיפוס מטאורי את הדרך אל הפסגה.
זה לקח לה אולי 5 שניות להגיע לנקודה הכי עליונה, אל זו שכול הגבוהים והגמלוניים שלפניה נתקעו במחצית הדרך ורבים שאחריה התרסקו אל הקיר.

הסתכלתי נדהמת ואמרתי לנער "תראה- תראה את הפנתרה". הוא נשא ראשו ועיניו נפערו לרווחה.
אחת האמהות שישבה בקצה המתקן המתנפח שאלה אותי "בת כמה היא?, אמרתי לה "כמעט 8 אבל היא מיניאטורית. "כול הכבוד לה" קבעה בנחרצות.
הנער ששמע שהיא כמעט בת שמונה עשה הבעות של הרגעה עצמית. בגיל היא מתאימה וכבר שכח שחשב שהיא בת 6 ואולי בת 5.

אספתי את הבובה שלי אל חיקי וחיבקתי את 110 הס"מ של נחישות קרוב -קרוב אלי.
פתאום הרגשתי כל כך קטנה לידה.