גילי פליסקין, 32, לסבית ("העדפה רגשית ומינית"), מאמנת אישית, בעלת תואר שני בלימודי מגדר מאוניברסיטת בר אילן, פרסמה לאחרונה את הספר "דברים שרציתי לגעת” בהוצאת ידיעות ספרים. במשך חמש שנים שוחחה עם עשרות נשים, בנות 22-92, על חוויות האוננות שלהן. הנשים מספרות על הפעם הראשונה שבה אוננו, על מה שהן מרגישות, על הפחד להיתפס, על מקומה של האוננות בחייהן, על הקשר שלה לזוגיות ועל הפנטזיות שלהן.

איך הגעת לרעיון של הספר
לאורך  שנים רבות  חוויתי ייסורים רגשיים, בושה ואשמה על עצם זה שאני מאוננת. בצעירותי חשבתי שאני היחידה שעושה את זה. לא חשבתי שמישהי מהחברות שלי מאוננת. זה היה הסוד השמור ביותר שלי.  מקור המידע היחיד שמצאתי היה  המדור "על בנים ועל בנות"  ב"מעריב לנוער", שסיפק לגיטימציה חלקית בלבד. כשהתבגרתי פחתה הבושה אך עדיין הסתרתי זאת מבן או מבת הזוג שלי.
יום אחד אחת מחברותי אמרה שכשמשעמם לה היא מאוננת. היא  הזכירה את זה כבדרך אגב ואני הייתי בהלם והתחלתי להבין שזה מגוחך שאני לא מדברת על זה. מאז שוחחתי עם מאות נשים על אוננות. זה התחיל כעבודת גמר באוניברסיטה, והתגלגל לספר מקיף ולא אקדמי שמאגד בתוכו את קולותיהן של עשרות הנשים שהעזו לחלוק עם הקוראות את חוויות האוננות שלהן. כתבתי את הספר שהיה לי הכי חסר בצעירותי.

איזה מיתוסים נפוצים בנוגע לאוננות
לאוננות יצא שם של תחליף זול לסקס. זה לא תחליף, זה לא זול, וזה לא רק סקס. מסתבר שאין יחס חד משמעי  בין אוננות לתדירות הסקס הזוגי. נשים לא מפסיקות לאונן כשהן בזוגיות. לפעמים דווקא בתחילת קשר ההתרגשות והעוררות מינית הגבוהה, ואנחנו מאוננות יותר. וזה לא רק סקס - נשים מאוננות מתוך מתח, לחץ, עייפות, שעמום רצון לתחושת עוררות בגוף ומצבים נוספים שאוננות עוזרת להתמודד איתם.

מדוע לנשים קשה לדבר על אוננות
אנחנו חיות בחברה שבה יש הרבה יותר לגיטימציה לצרכים המיניים של גברים. גברים אמורים להיות מיניים. לצרכים מיניים של נשים יש פחות מקום, במיוחד אם הם לא מנותבים לסקס עם גבר. אישה בעלת צרכים מיניים משל עצמה, ועוד אחת שמספקת אותם בעצמה, היא עדיין משהו מאיים, כנראה.

מדוע את סבורה שחשוב לדבר על א

וננות      
נשים רבות מרגישות רע עם זה שהן מאוננות וחשות צורך להסתיר זאת. אני מאמינה ב"שיחותרפיה", ובכוחו המשחרר של הדיבור. בשיחות ובסדנאות שאני מעבירה אני רואה איך הדיבור על אוננות מאפשר לנשים לצאת מ"בועת הבדידות" שמלווה את התחום ויוצר, במקרים רבים, פתיחות ושיחות על נושאים אינטימיים אחרים שקשורים במיניות ונשיות. זה נורא מקל לדעת שאת לא היחידה שמרגישה כמו שאת מרגישה. שיתוף מסיר מאיתנו אשמה ובושה - כיף לגלות שאת בחברה טובה. מטרת הספר לאפשר גישה לנושא מושתק ולעודד את הקוראת לנהל דיאלוג עם עצמה. אני בעצמי עברתי תהליך תוך כדי השיחות ובמהלך כתיבת הספר, שהוביל לשינוי משמעותי בקשר שלי עם עצמי ובאיכות חיי.

מה נשים ספרו לך 
דיברנו הרבה על רגשות, על הרגלי אוננות, על פנטזיות. אחרות סיפרו על מצבים שבהם חלקו חדר עם אחרות, כמו בצבא או במעונות, ועל איך שיצרו לעצמן תנאים שבהם היה להן החופש לאונן. נשים מאוננות גם במקומות שפחות מקובל לחשוב, כמו מקום העבודה, מבלי שיראו. דיברתי גם עם נשים שהן סבתות. חלקן מאוננות וחלקן לא. המבוגרת בהן היא בת 92, ועד שסיפרתי לה שאני כותבת ספר – היא לא העלתה על דעתה שגם נשים "עושות את זה".

מסר לקוראות
אוננות זה דבר מקסים וטבעי שבא לענות על הצרכים פיזיים ונפשיים שלנו. אפשר להפיק המון עונג ואין סיבה להרגיש רע. מגיע לנו ליהנות ממה שעושה לנו טוב. וכיף לדבר על זה ולגלות שאת לא לבד.

מה את אוהבת לעשות
אני מאד אוהבת לדבר עם נשים. אני אוהבת שמש וים ולאכול ושוקולד. אני חיה על יחסים בין אישיים ויש לי  הרבה חברות קרובות. אם להיות חברה היה מקצוע קיים, הייתי עובדת בו. זו הסיבה שבחרתי באימון אישי – זה הכי קרוב לזה. 

ספר מומלץ
"כתוב על הגוף" של  ג'אנט  ווינטרסון. ספר מקסים, שמצליח לגעת ולהיכנס ללב מבלי שאת יודעת, לאורך הספר כולו, אם מדובר במספר או במספרת. זה מדהים שהצליחו להשאיר את העמימות גם בתרגום לעברית.