יונה דורון בעלת חדר משלך באתר אסימון מעלה סיפור בהמשכים לחדר שלה על עובדת זרה. אננחו מפרסמות את הפרק הראשון של הסיפור במדור כתיבה יוצרת ואתן מוזמנות לקרוא שאר הפרקים בחדר של יונה דורון
פרק א': יוצאת לדרך חדשה
לשמע הודעת הטייס שבעוד דקות אחדות ינחת המטוס הרומני בשדה התעופה על שם בן-גוריון, גברה התרגשותה של רוזי. היא הביטה מבעד לחלון לראות כבר פיסה מארץ הקודש. ארץ הקודש, זו מסיפוריו של הכומר בכנסיה הכפרית של ילדותה. זו שבשביליה התהלכו ישו ותלמידיו. זו המכילה את ים הכינרת שעל מימיה התהלך המשיח.
מגיל צעיר ביותר נהגו הוריה לקחתה לכנסיה. היא אהבה את התפילות, את ריחם של הנרות הארוכים והדקים הדולקים תמיד ליד פסלה של המדונה, את פניו החייכניות של הכומר שלטף בחיבה את שערה כאשר נתן לה לאכול מלחם הקודש.
הסיפורים על ישו ותלמידיו, על הסעודה האחרונה, על דרכו בויא-דולורוזה כשהצלב הכבד על כתפיו. כל אלה עוררו בה געגועים טמירים לעיר שמעולם לא הכירה. בחלומותיה ראתה שני רומאים שמנים וגסים המכים את ישו הרזה והמסוגף ומתבדחים תוך שהם כופתים אותו אל הצלב. לאוזניה הגיעו קולות ההמונים המריעים. הייתה מתעוררת ובשרה חידודים, חידודים.
על היהודים מעולם לא חשבה. בכפרה לא היה אף יהודי. כאשר בגרה ועברה אל העיר הגדולה, נתקלה ביהודים רק מספר פעמים בודדות. והנה, דווקא היא מכל בנות הכפר, גומאת עכשיו אלפי קילומטרים על מנת להגיע לארצם של היהודים ולסעוד שם יהודיה קשישה!
לכל אורך הטיסה הרבתה לחשוב על הוריה הזקנים שנותרו בכפרם והיו סמוכים עתה לשולחנו של בנם. אני נוסעת לטפל בזקנה זרה ואילו הורי נזקקים לחסדיה של כלתם, חלפה מחשבה עוקצנית במוחה.
בילדותה הרבתה לעזור להוריה בטיפול במשק. היא הייתה הבת הבכורה והרבה הוטל על כתפיה. בתחילה היו אלה עבודות טיפול בבעלי החיים שבמשק הבית ומשגדלה והתחזקה, נעזר בה אביה גם בעבודה בשדה התירס הרחב שממנו הוציא את לחמו. כשנולדו אחיה ולאחר מכן אחותה, סייעה רבות לאמה בגידולם.
בגיל תשע-עשרה נישאה לבן הכפר הבוגר ממנה בשנים אחדות. הם החליטו לנסות את מזלם בעיר הגדולה. בסכומי הכסף הצנועים שקבלו כמתנות חתונה רכשו דירה קטנה בעיבורה של העיר. הדירה, בקומה רביעית ללא מעלית, שכנה באחד מעשרות בניינים אפורים, ארוכים ונטולי כל חן.
רוזי, שאמה למדה אותה את כל מלאכות הבית, תלתה וילונות פרחוניים, תפרה כיסוי נאה וכריות עליזות לספה הפשוטה שבסלון, רקמה תמונות גובלן לתלייה על הקיר, העמידה פרחים רעננים באגרטל ישן והדירה נראתה כפנינה בתוך האפרוריות שמסביבה. בעלה התגייס לצבא הקבע, עבר קורס קצינים והרבה לבלות את עתותיו מחוץ לבית.
רוזי החלה לעבוד בבית חולים. בתחילה הייתה עוזרת לאחות ומנקה לעת מצוא. משעמדו האחראים על כישוריה, תפיסתה המהירה ויחסה המסור לחולים, שלחו אותה לקורס לאחיות מעשיות. היא סיימה את הקורס בהצלחה והמשיכה בעבודתה. למעשה עשתה עבודת אחות לכל דבר, אולם משכורתה הייתה נמוכה יותר משל האחיות בעלות התואר והתעודה המתאימה.
שלוש שנים לאחר החתונה הרתה רוזי. ההריון היה קשה ומלווה בבחילות חזקות. הדבר היחיד שהייתה מסוגלת לאכול, מבלי שתפלוט אותו מיד, היו תפוחי עץ ירוקים. במשך כשבעה חודשים חיה כמעט ורק על תפוחי עץ!
התינוק שנולד היה קטן וחולני. למרות שהיניקה אותו בכל פעם שבכה, העלייה במשקל הייתה מזערית ואיטית. בגיל ששה חודשים חלה לפתע. חומו עלה ל-41 מעלות והם הבהילו אותו לבית החולים. מאמצי הרופאים, שהכירוה היטב ורצו לסייע לה , להציל
ו – עלו בתוהו. עוד באותו ערב הוא נפטר.
המוות הפתאומי שבר את רוחה של רוזי. שמחת החיים הפשוטה והתמימה שכל כך קסמה לכל מכריה, ניטלה ממנה. בשובה מן העבודה הסתגרה בביתה ולא מצאה נחמה. אמה שבאה לבקרה וראתה את מצבה העגום לחצה עליה לבוא לכנסיה הסמוכה.
אט, אט החלה רוזי להתקרב לדת, שכה משכה אותה בילדותה. הכומר הקשיש וחמור הסבר, ראה את מצוקתה והרבה לשוחח עמה . הוא המליץ לה על שמירת צומות שתזכך את נפשה המיוסרת. היא נדרה נדר שתמשיך לשמור את הצומות כל ימי חייה, אם יולד לה ילד אחר.
חמש שנים לאחר הלידה הראשונה, ילדה רוזי את בנה השני. גם ההריון הזה היה קשה כקודמו. העובר שבבטנה מצץ את לשד כוחותיה. היא הייתה רזה מאוד ורק בטנה בלטה. שיניה נהרסו והיא נזקקה לטיפולים רבים. בסופו של דבר נולד תינוק גדול ויפה.
שנות הילדות היו רצופות דלקות גרון קשות ושיעולים. רוזי טיפלה במסירות בבנה. בכל קיץ נסעו לחודש ימים לדירה קטנה ששכרו על חוף הים השחור. אויר הים היטיב עמו והבן התחזק והבריא.
היחסים בין רוזי ובעלה הורעו. פעמים רבות חזר הביתה שיכור, לאחר בילוי עם חבריו ליחידה, והפליא בה את מכותיו. רוזי החליטה שאינה מוכנה עוד לסבול את נחת זרועו ותבעה ממנו גט. כל ניסיונותיהם של בני משפחתה להניאה מכך, נתקלו בקיר אטום. כאשר מלאו לבן עשר שנים, התגרשו הוריו. הבן נשאר בחזקת אמו ונפגש עם אביו אחת לשבוע.
רוזי נקשרה באהבת נפש לבנה יחידה, אך יחד עם זאת, ידעה לחנך אותו בחינוך קפדני לערכים, כפי שחונכה היא. הבן הצטיין בלימודיו ועסק גם בספורט ואמו התגאתה בו מאוד. בגיל צעיר נישא לחברתו לספסל הלימודים וכעבור שנה נולד להם תינוק שמנמן וחמוד.
רוזי החליטה שהגיעה העת לעשות לביתה. המצב הכלכלי הקשה ברומניה והעתיד המעורפל הניעו אותה לחשוב על מקור הכנסה אחר. ממשכורתה היה קשה מאוד להתפרנס ויתר על כן, היא ידעה היטב שעם הפנסיה שתקבל בבוא העת, יהיה לה קשה שבעתיים.
מסביבה התרבו הידיעות על האפשרות להרוויח כסף טוב בישראל. אחת ממכרותיה מבית החולים נסעה לטפל בקשיש סיעודי בישראל. המכתבים שכתבה לחברות במחלקה עוררו ברוזי רצון ללכת בדרכה. כאשר הגיעה החברה לחופשה ברומניה, נפגשה עמה רוזי ושמעה רשמים מכלי ראשון. החברה לא הסתירה את הבדידות והגעגועים למשפחה המתלווים לשהותה בישראל. יחד עם זאת כשספרה על הסכומים שהיא משתכרת מן הטיפול בקשיש והתוספות מניקוי בתים פעמיים בשבוע, גמלה בלבה של רוזי ההחלטה לנסות גם היא את מזלה בדרך זו.
היא ניגשה לסוכנות העוסקת בגיוס עובדים לעבודה בישראל והחלה את התהליך הארוך והיקר הנדרש מן המועמדים לעבודה. היא לא תיארה לעצמה עד מה קשה וארוכה הדרך לקבלת העבודה הנכספת, אך הדבר לא הרתיע אותה.
כעבור חודשים אחדים קבלה הודעה שנמצאה לה קשישה לטיפול בישראל. בבית החולים הצטערו מאוד להיפרד ממנה, אך אחלו לה הצלחה בדרכה החדשה. היא השכירה את דירתה הקטנה והמטופחת. בעיקר קשתה עליה הפרידה מבני משפחתה. דמעות רבות שטפו את לחייה כאשר נשקה לנכדה הקטן והמתוק שכלל לא הבין מדוע סבתא בוכה. היא הבטיחה לכולם לעזור להם בכספים שהיא עתידה להשתכר ולהתקשר אליהם טלפונית לעתים מזומנות.
בבקר אפור של סוף אפריל צררה מעט בגדים בתיק יד כחול, הכניסה את מסמכיה וארנקה לתיק קטן נוסף ועלתה על הרכבת שתוביל אותה אל שדה התעופה.
אורות המטוס נדלקו. הנוסעים נתבקשו לא להתיר את החגורות עד לסיום הנחיתה ולא לעשן. רוזי נשמעה לאזהרות, תמיד הייתה שומרת חוק. משהותר הדבר, נטלה את חפציה וירדה אל אולם הנוסעים הנכנסים.