מאז אינני בורחת. אני כאן ואני שם, והוא איתי. עמדתי לפגוש את מייק בפעם השלישית תוך שלושה ימים מאז שנפגשנו. קבענו ברחוב הראשי בתחנת האוטובוס, של קו 3 הנוסע לשכונת "מצפה", שם התקיים טקס הסיום של בית ספר "שרת" בו למד מייק. באותו ערב עמדה לסיים את לימודיה גילי החברה של דוד, ה"חבר הטוב ביותר" של מייק.

עמדתי בתחנה, ממתינה למייק, נזכרת בתקופה שבה נסעתי בכל בוקר באוטובוס מהתחנה הזו כדי להגיע לבית הספר היסודי בו למדתי, שהיה באותה שכונה, שלוש שנים כבר חלפו. לרגע חשבתי שזה נראה מוזר במקצת איך בשנה אחת, פתאום אני חוזרת לאותו מקום שלוש פעמים - תחילה נסעתי לשם בזמן המלחמה, כשהתנדבתי בטיפת חלב, אחר כך נסעתי בקו הזה כשחילקנו את חוברות חללי מלחמת יום כיפור בסניף הדואר, וכעת אני נוסעת לשם עם מייק ...ודוד. כן, מייק הביא אז את דוד שיכיר אותי רצה שיחווה דעה, כך הוא סיפר לי הרבה זמן אחר כך. ברחוב הסואן ערכנו דוד ואני היכרות קצרה.
הגענו לאולם הקולנוע, שם התקיים הטקס, המקום היה מלא, ההמולה הייתה רבה התרגשות, שמחה. התיישבנו שלושתנו בכיסאות שיועדו לאורחים, וצפינו בהנאה בטקס. בעוד שנה גם אני אסיים את הלימודים שלי בתיכון- חלפה המחשבה בראשי. בסיום הטקס ניגשה אלינו בחורה מתולתלת וחייכנית, גילי, חברתו של דוד, קינאתי בה מעט באותו רגע על שהיא סיימה את לימודיה, זה נראה כאילו משהו זוהר ממתין לה עכשיו. מייק ודוד ניגשו למוריהם ובירכו אותם, האווירה הייתה חמה וביתית, ואני הרגשתי מעט זרה בבית הספר הזה שאיננו שלי. מייק הכיר לי את המורים שלו ואז פנה  לבחור צעיר, נאה ובטוח בעצמו, "הכירי זה אורי, המורה שלי להיסטוריה." ליבי החסיר פעימה, הוא דומה לאלישע, חלפה המחשבה בהבזק.

זו הייתה שנה קשה...
קמתי ולקחתי לי כוס מים, בחוץ היה יום בהיר וחמים, עיני נחו על שידת הספרים שמול המיטה ונתקלו בחוברת, שהצהיבה עם השנים, פניו של אלישע חייכו אלי מהכריכה.
אלישע, המורה להיסטוריה, מסיבת הפורים בחמישית, אלישע התחפש למצביא רומאי, לבש 'טוגה' שהייתה בעצם סדין לבן, מחצית גופו חשופה וזר דפנה מעטר את ראשו. התחפושת הלמה אותו במיוחד. עברנו לידו, כל אחד בתחפושת שלו, כדי לקבל את תשומת ליבו, או יותר נכון לחזות בפלא הזה – המורה התחפש!
הוא טרח לברר למה התחפשנו, פתאום הגיעה גבי, היא התחפשה לתינוקת, המחזיקה בידה סיר לילה ובתוכו נוזל צהבהב, בו צפו שלוש נקניקיות...הוא צחק מכל הלב, יחד איתנו. לי החמיא על תחפושת ד'ארטניין, הייתי אז בטרנד של "שלושת המוסקטרים..." וציין בהנאה את היצירתיות  של נדיה שהתחפשה לשולחן.

"המהפכה הצרפתית טבעה את המושג 'שוויון' אבל לא לכולם האומנם?" כך נפתח השיעור, עוד שיעור של  אלישע, מעורר אותנו לסקרנות ולמחקר,  למדנו על דרך הספק, לא לראות דברים או לקבלם כמובנים מאליהם. היינו מנסים לענות על השאלה, להתמודד איתה, לסתור או להוכיח, שואבים את ידיעותינו מתוך קריאה מוקדמת, שהשתדלנו לעשות, אבל בעיקר מתוך מקורות נוספים, שחלקם ניתנו לנו על ידו ולחלקם הגענו בכוחות עצמנו. ניהלנו מעין תחרות סמויה בינינו, מי מאיתנו ימצא יותר חומר ולמי יהיה יותר מידע בנושא.  
הוא עזר לנו לקשר בין האירועים ההיסטוריים לאקטואליה שלנו, לשירה, ליצירת אמנות, לספר, ואפילו לפיקנטריה ולרומנטיקה. ה"טאג' מאהאל", הבניין הרחוק אז עד מאוד, בהודו, שנבנה כמקדש של אהבה. בשיעור האמנות הראשון לאחר מכן, זכינו לראותו בשקופיות, שהמורה לאמנות טרחה לחפש עבורנו, על פי בקשתו של אלישע, כמובן. כל השנים מאז, זכרתי את היופי, אבל יותר מכול את הרומנטיקה, שהוכנסה בדלת הראשית לכיתת מתבגרים וגם את העיניים של אלישע שהעידו כי אהב את מה שעשה. שנים רבות לאחר מכן, כשבקרתי בהודו היה ברור שאסע  לראות מקרוב את פאר היצירה והאהבה, ואלישע היה איתי שוב, עם חיוכו הזורח שחשף את הרווח בין שיניו, ועם הברק בעיניו . 

קראתי את הספר "חיילים אלמונים" על ארגון המחתרת "לח"י", ודמיון הנעורים שלי ניצת בזכות מעללי הלוחמים, שעמם מאוד הזדהיתי.
נגשתי לחדר המורים ובקשתי שיקראו לאלישע, משיצא אלי נגשתי ישר לעניין  "בספר הלימוד מתייחסים בעיקר לפעילות "ההגנה" ומה עם שאר המחתרות?" שאלתי, "אפשר לקיים שיעור גם על אצ"ל ולח"י?"
אלישע הסכים עם אבחנתי וחייך "אמרי לכתה שנקיים בשיעור הבא דיון על כל שלושת המחתרות, אני מבקש שכל תלמיד יכין את עמדתו".
בשיעור המיועד הוצגו שלוש המחתרות על ידינו, לאחר הצגת העובדות ערכנו בינינו משאל, "מי היה הולך לאיזו מחתרת?" רוב התלמידים נשארו בעמדה המוצהרת ובחרו ב"הגנה", אני בחרתי ב"לח"י". ביקשנו מאלישע שיביע את דעתו, בסתר כל אחד קיווה שאלישע יתמוך בבחירה שלו, שישמש מעין שופט. כמו הבין את שעמד מאחורי הבקשה שלנו, חייך אלנו והסביר "אני הייתי בוחר ב"הגנה" ..." ונימק את בחירתו. הרגשתי מעט מאוכזבת על כך שבחר באופן שונה ממני.
התפתח דיון פתוח בין הקבוצות  אלישע לא ניסה  לשנות את דעתנו, הוא התבונן בנו ואמר, "אני מכבד מאוד את אלה שבחרו במחתרות הפחות 'רצויות' ומעריך את עמידתכם על דעתכם, למרות שייצגתם דעה פחות מקובלת". דבריו ניחמו אותי במעט. אחר כך המשיך ואמר: "עם הזמן, ולאור הידע שתרכשו, אתם עשויים לשנות את עמדותיכם, אבל זה יקרה כנראה כשתתבגרו ותבינו באופן אחר את הדברים." הוא לא שכח להודות לי על הרעיון לקיים את השיעור, ואני יצאתי ממנו מפויסת. עד היום אני זוכרת בכל נימיי את התחושות שעלו בי אז.
 
בחרתי כנושא להרצאה בהוגה הדעות ז'אן ז'אק רוסו . רוסו, כפילוסוף והוגה דעות, לא היה אגוז קל לפיצוח. בוודאי שלא עבור נערה בת 16. פחדתי מכך שלא אדע להציג נכון את תורתו המורכבת, אבל הייתי גאה מדי, ביקשתי מאלישע שלא יתערב בזמן שאדבר.
עמדתי ליד הלוח והתחלתי להסביר, החומר סחף אותי, ההסברים והתיאורים קלחו ממני, והשאלות שהעלו חבריי עזרו לי לחדד את הדברים ואפילו להבינם טוב יותר בעצמי. הצלצול קטע את רצף דיבורי ולא הרגשתי שהזמן עבר וטרם סיימתי.
הבטתי באלישע, שישב מולי כאחד התלמידים, מבלי להתערב, הוא חייך אלי: "היה נהדר, תמשיכי בשיעור הבא." ההתרגשות שאפפה אותי הייתה עצומה, המהמתי: "תודה, אם אתה רוצה, בשיעור הבא להסביר, כך שזה לא יתארך כל כך"
"אין צורך, את מסתדרת יפה מאוד לבד, לא נורא שעברת את הזמן."
ואכן, בשיעור הבא המשכתי בהרצאתי.

והמבחנים של אלישע&n

bsp; - שאלה מרכזית אחת, עליה אפשר היה לקבל כשבעים אחוז מהציון, ושאלות קטנות נוספות על אישים או מושגים, שהשלימו את הציון למאה אחוז. לפני מבחנים היו מגיעות אליי כמה בנות כדי ללמוד ביחד.  נחשבתי לתלמידה טובה, שחומר הלימוד שלה מסוכם בקצרה ובתמציתיות. היינו יושבות סביב השולחן בכניסה לסלון, מפריעות לכל בני הבית, שכן היה זה מקום מעבר למטבח ולשירותים, אבל לא היה לי מקום אחר, לא היה לי חדר משלי, ישנתי בסלון, כשבפינה אחרת ישנה סבתי, אמה של אמי, והטלוויזיה שוכנת בפינה שלישית של החדר.
ואז הגיע המבחן שבו לא הצלחתי, לראשונה. המבחן היה על אחת המלחמות היווניות, אתונה נגד ספרטה. עניתי בפרוטרוט, מבלי להתמהמה, מסיימת את הבחינה בזמן. בתום המבחן התאספנו כדי לנתח ולהשוות את התשובות, ולחרדתי גיליתי שעניתי על מלחמה שונה מזו שחבריי התייחסו אליה. בפיק ברכיים פתחתי את ספר הלימוד וראיתי כי הצדק עמם. ניגשתי לאלישע, נבוכה מטעותי - "אין לי מושג למה זה קרה," אמרתי, "פשוט עניתי ובצורה טובה, אבל על מלחמה אחרת. אין לי תירוץ לזה."
"בסדר, אבחן אותך ליד הלוח בהמשך, ונראה."
השפלתי ראשי, יודעת כי גם אם אתאמץ ליד הלוח, הציון שלי ייפגע השנה.
וכפי שהבטיח לי נקראתי "לעלות לתורה", כפי שקרה לקריאה לעמוד ליד הלוח, מול הכתה ולענות בעל פה מבלי שהתלמיד/ה ידע על כך מראש. ידעתי את התשובות לכל השאלות. השליש הגיע לסופו ולי לא היו ציפיות גדולות לקבל ציון גבוה בהיסטוריה.

בסוף שיעור הספרות שהיה לפני ההפסקה הגדולה, נשמעו רעשי ההכנה  של הרמקול  מתוכו בקעו ההודעות. שמי נקרא בין המועמדים למבחן בהיסטוריה. ההפתעה הייתה גדולה, שכן אני כבר נבחנתי ונכשלתי, לא דובר על מועד נוסף. נרגשת מן ההזדמנות השנייה שנפלה לידיי, השקעתי עצמי בלימוד לבחינה הזו כפי שלא למדתי מעודי. ביום הבחינה הגעתי לאולם, התיישבתי יחד עם כל הנבחנים בכל המקצועות  וקיבלתי את דף השאלות. השאלות היו זהות לאלו שנשאלו במבחן הקודם בכיתה.
ואז הגיע זמן הבגרויות, היה זה אך טבעי שארצה להכין עבודה בהיסטוריה במקום אחת מבחינות הבגרות, היה מובן מעליו שהוא יהיה המנחה שלי. הנושא שבחרתי היה "הנצרות". אני זוכרת את חיוכו, כששמע את הסברי לבחירת הנושא. הוא הדגיש כי לא יהיה לי קל וכשהמשכתי לעמוד על שלי, הבטיח לסייע לי לאתר חומר מתאים. "תבואי אלי ביום ראשון בהפסקה הגדולה."

סבתי הייתה בבית הכנסת. בכל שנה נהגה לקנות לעצמה מקום מראש לחגים, ובראש השנה ויום כיפור הייתה מתפללת במשך כל היום, גם עבורנו. ישבתי בבית בדומייה שאפפה תמיד את יום הכיפורים, ללא רדיו וטלוויזיה, ללא סדר היום הקבוע, בלי ארוחות. קראתי עיתון והלכתי לישון, מתכננת לי למחר ללמוד ולהכין שיעורים, מכיוון שביום ראשון חוזרים לבית הספר ולי מתוכננת פגישה עם אלישע.  
באותה שבת, של יום הכיפורים, התעוררתי לקולו המוזר של מטוס קרב הרחק בשמיים. פקחתי עיניים. מה פתאום מטוס ביום שכזה, חשבתי לעצמי. קמתי בעצלתיים, מודעת לעובדה שאבי כבר מכין את ארוחת הבוקר המסורתית,למרות הצום. אבי ואני לא צמנו אף פעם, ובכל בוקר יום כיפור נהגנו להכין חביתה משתי ביצים עם סלט ירקות, ארוחה דשנה שתספיק לנו עד הערב, עד סיום הצום. תכננתי לשבת ולקרוא את הפרק בהיסטוריה, למרות שלא היה לי חשק. חיפשתי תחנה ברדיו שתסביר לי מדוע האוויר בחוץ רחש תנועה לא אופיינית ליום רגוע שכזה.

באחת-עשרה הגיעה חברה של הוריי וסיפרה שבבניין שלה נפתחה תחנת גיוס לחיילים. הסתכלתי החוצה מהמרפסת, אמי שוחחה עם שכנה מהבניין ממול שבעלה משרת בחיל האוויר, זו סיפרה כי בעלה נקרא להתייצב אתמול בערב, וכי משהו מתחולל בגבולות הארץ, אך אינה יודעת בדיוק מה.
ברדיו לא מצאתי אף תחנה שממנה אקבל הסבר לשמועות. מוטרדת ניסיתי לקרוא בספר ההיסטוריה, יודעת כי אין כל תירוץ מתקבל על הדעת שאותו אוכל לספר לאלישע אם לא אהיה מוכנה לשיעור. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שלא התחשק לי לקרוא. דעתי הייתה מוסחת.
בשעה שתיים בצהריים השמועה כבר עברה מפה לאוזן: יש לפתוח את הרדיו, כי עד מהרה תימסר הודעה. ואכן, כולנו שמענו את הבשורה: המלחמה פרצה. 

הוריי שלחו אותי לאסוף את סבתי מבית הכנסת. ברדיו דיברה גולדה מאיר, ראש הממשלה, בקול נכאים, במבטא החצי אנגלו-סקסי שלה. ניתנו הוראות – למלא את האמבטיות במים ולהתארגן עם מצרכים, הושמעו סיסמאות לגיוס חיילי מילואים, ונשמעה גם האזעקה הראשונה. נזכרתי במלחמה הקודמת, מלחמת ששת הימים, אבל לא הייתה לי תחושת ביטחון כמו שהייתה לי אז, אולי בגלל שעתה הייתי בוגרת יותר, ואולי בגלל שהבנתי יותר, ואולי משום שקולה של גולדה מאיר לא הרגיע אותי כלל.
באותו לילה ישנו עם הבגדים, הקשבתי לשידורי הרדיו ששודרו ללא הפסקה מרגע שנשברה שתיקת יום הכיפורים. דיברו על מתקפה בשני הגבולות – בדרום, בתעלת סואץ, ובצפון, ברמת הגולן. ציפיתי שיגיע הבוקר, למרות שלא קראתי את הפרקים בהיסטוריה.
ביום ראשון בבוקר לא התקיימו לימודים. נקראנו להגיע לבית הספר וחולקנו לקבוצות התנדבות. שובצתי ל"טיפת חלב", באזור שבו למדתי בבית הספר היסודי. הכול היה מוזר מאוד, ניזונו משמועות, ידענו שמבית הספר גויסו מספר מורים, וכי אלישע היה אחד מהם. הרגשנו כמו בתוך בועה, ללא תחושת זמן, ללא כיוון, צמודים כל הזמן לרדיו, מבינים, אך לא ממש קולטים.
החרדות הפכו לתהיות. כל הזמן חשבתי שזה ייגמר כמו אז, ב-67 , מהר ובניצחוננו, אך הפעם הזמן התארך , הדיווחים היו קשים, השמועות התפשטו במהירות, החרדה וחוסר הוודאות היו ברורים. ציפיתי שאלישע יחזור וינתח עבורי ועבור כולנו את מה שקרה.
בינתיים ארגנתי את עבודות ההתנדבות מטעם התלמידים, סידרתי תורנויות במוקדים שונים, יזמתי משלוח חבילות לחיילים, התאמתי חונכים למשפחות שבהן האבות גויסו, נפצעו, או חלילה נפלו.
לאחר שהמלחמה נכנסה למצב של הפסקת אש והתקיימו שיחות בין הצדדים, חזרנו ללימודים.
מועצת התלמידים התכנסה לישיבה, כאשר צביקה, חבר המועצה, נכנס לחדר בו ישבנו ובקול שבקושי נשמע, לחש: "אלישע, מר בוצר, נפל."

_________________________
לדבר לנייר-פרק א'
לדבר לנייר-פרק ב'