כשהשיחה הסתיימה הרגשתי כאב המתפשט מהחזה, ממפתח הלב לעבר הגרון ויורד חזרה אל  היד השמאלית... , היה לי  צורך לנשום עמוק, עמוק, להכניס אוויר אל הראות והבטן שהצטרפה לתחושת הלפיתה...הראש היה כבד, ערפילים כיסו את העיניים שבהו לחלל החדר,הרגליים נדבקו לרצפה.  בתודעה ידעתי שצריך לקום מן הכסא וללכת הביתה, הסתיים יום העבודה...
בחלל הראש הדהדה תחושה מפחידה – האם זו הייתה השיחה שסמלה את הסוף?!

ההודעה על ההשתלמות בחודש פברואר במלון "רמדה" בתל אביב הגיעה בבוקר. מאותו הרגע שהדף עבר בפקס ,החלו השאלות להתרוצץ בראשי – "להודיע למייק?או לא להודיע לו דבר?". ככל שמועד ההשתלמות קרב, המחשבה הזו הטרידה אותי יותר ויותר. בבוקר ההשתלמות הרגשתי את מתח הצפייה שתמיד לווה אותי כשתכננתי שיחה או מפגש איתו. בחרתי את החליפה שאלבש, הפעם זו הייתה החליפה בצבע טורקיז, צבע שמאד אהבתי וגם הלם אותי. לפני הנסיעה הצצתי במפה כדי לראות  איך הכי נכון להגיע למלון, וכשהגעתי ,בדיוק בזמן והחניתי את המכונית בחניון, המשרד של מייק , הממוקם בדיוק בפינה,הציץ אליי מעבר לשמשה. אז גמלה בי ההחלטה - "אני במלון 'רמדה' עד ארבע", כתבתי בהודעה  ולחצתי על לחצן  send, באותה נשימה לחצתי מיד גם על פקודת ה"שמור" וההודעה נשמרה לצד חברותיה הקודמות. בלובי המלון שתו חברותי המקדימות את הקפה עם הקרואסון, ברכות לבביות לשלום וכמה נשיקות על הלחי.   
ההרצאות החלו, כבר אין הרבה מה לחדש לי אבל אני תמיד מוכנה עם ניר ועט בשלוף לכתוב רעיון חדש או מחשבה שעולה באותו רגע בהקשר לנאמר. לידי ישבה כרגיל חברתי דיתי. ימי העיון מספקים לנו הזדמנות להפגש כי במרוץ היומיומי הרגיל אין לנו מתי.  הטלפון הנייד  רטט פעם ופעמיים ושלוש,  ואחר כך רטט לאות כי הושארה הודעה,לא עניתי.
הפסקת הצהריים הגיעה, כמו תלמידות שיוצאות להפסקה להגנו בדרך לחדר האוכל, שלפתי את מכשיר הטלפון לבחון את ההודעות,ביניהן  הופיעה ההודעה  "היי! תרימי אליי טלפון כשתצאי להפסקת קפה". איזו אופוריה הרגשתי, רציתי לצלצל מיד, אבל  בחרתי להשתהות קצת, משחקת עם עצמי, מותחת את ההנאה המשכתי כאילו הכל כרגיל, שיחות, אוכל, החלפת כרטיסי ביקור... אני אוהבת את  זה...!
כשחייגתי לבסוף, ענה מייק ,בצלצול השני, מזהה מיד את קולי. קבענו להיפגש בבית הקפה בפינה, במקום הקבוע. הגעתי לשם לפניו והתיישבתי בכורסה הזוגית, זו שליד החלון, הספה הזו כבר קרצה לי עוד מהפעם הקודמת שישבנו בבית הקפה.
כשמייק נכנס, עשיתי לו סימן עם היד, והמשכתי בשיחת הטלפון אותה ניהלתי עם המזכירה שלי. הוא  תהה לרגע היכן  לשבת  ואז החליט לשבת לידי, על הספה. התחשק לי פתאום תה. הזמנתי תה צמחים טרופיים ומייק הזמין תה לואיזה ונענע.
"הנה כאן ההשתלמות שלי " הצבעתי על המלון שמעבר לפינה, שנשקף מחלון בית הקפה ובתנועת קירבה נגעתי בזרועו שהייתה קרובה לזרועי מהישיבה על הספה.
" לא שמתי לב שיש כאן בית מלון ואני מחנה את האוטו כאן בפינה.." הצביע לעבר מכונית פורד סטיישן חומה חדשה.
"כאן בפינה...?"
"כן, אין הרבה מקומות חניה, כשאני מגיע בסביבות עשר למשרד...לרן יש כאבי ראש והבדיקות לא נותנות תוצאות ברורות..."
" ממה הכאבים? מה הרופאים אומרים?" התעניינתי "האם זה ממתח כל שהוא?"
"לא ממש איתרו את הסיבה"
לגמנו מן התה ושתקנו, החמימות המתוקה והריחנית הייתה מרגיעה.

"אני זקוק למנוחה..." חזר מייק לדבר, "בעיקר נפשית, הקשיים בעסק ממשיכים, אורית..." הנהנתי בראשי ושתקתי, מייק המשיך: "אני לא מבין אבל, כל מה שאני עושה לא מוביל לפריצה המיוחלת..." מבטו היה על הקיר שממול. הרגשתי רצון לעזור וחששתי מפני חדירת יתר, לא תמיד שתף אותי בצדדים היותר קשים, לרוב דברנו בקלילות על דברים לא ממש "חשובים"
המתנתי שימשיך ואז ניסיתי בזהירות לאחר שהשתתק, "אתה יודע, כיום מקובל להיעזר במאמן עסקי."
"את מכירה מישהו כזה?"
"כן, אני יכולה לברר בשבילך. גם לאיתן היו קשיים והוא לקח יועץ, הוא בכלל לא אהב אף פעם פסיכולוגים אבל הצלחתי 'לחנך' אותו...", לא יודעת למה הזכרתי את איתן.
"כך נדמה לך?" ירה לעברי, המון ציניות נשבה מדבריו של מייק.
"אני חושבת שאיתן..." התחלתי את המשפט והשתתקתי, קולטת שלא הייתי צריכה להזכיר את איתן. מייק ניסה כאילו להפגין  שוויון נפש לכאורה, אבל ראיתי שלא בדיוק "אהב" את העובדה שהזכרתי אותו. המשכנו לפטפט עוד זמן מה אבל רגעי השיתוף נמוגו. חשתי בחוסר השקט של מייק, השתיקה המשיכה ואני בהיסח הדעת הסתכלתי על השעון שעל ידי.
"טוב, כיוון שהסתכלת בשעון...", שמעתי פתאום את מייק "...אני מבין את הרמז שאנחנו צריכים להיפרד עכשיו..." הופתעתי, אני דווקא רציתי להישאר עוד, לא היה אכפת לי להמשיך בשיחה, תמיד הזמן עם מייק הוא בועה מלאת הנאה, אבל הוא קם והזמין קפה לקחת, כנראה  לאורית.
"היה נחמד להיפגש, תרימי טלפון כשתוכלי..." לחיצת ידיים חפוזה, הסתיים... הרמזור היה אדום והשמש הייתה נעימה, שמש חורפית מלטפת.

חזרתי להשתלמות מלאת מרץ, שמחה שהצלחנו להיפגש, מרגישה טוב כי הסתדרו לי הדברים כפי שרציתי, אבל הרגשתי גם משהו נוסף, משהו שכבר הרגשתי בעבר, מין תחושה לא ברורה של אכזבה.
כשה

תיישבתי בלילה בסלון , לאחר שסיימתי את כל ההתרוצצויות לאותו יום, ראיתי את זר האירוסים הכחולים עטופים ברשת כחולה, בתוך האגרטל הכחול ואליו מצורף פתק: "ברכות ליום האם, מאיתן  ומהילדים..."
ולפני שנרדמתי, עוד שחזרתי את השיחה עם מייק, חוזרת למשהו הזה שהפריע לי בהתנהגות שלו, ולהרגשה שהרגשתי הרבה פעמים בעבר, הרגשה שכיניתי  ה"משחק" הכפול מצדו והבנתי שרגע ההכרעה הגיע.
 

"אני חייבת לך התנצלות; לא היה לי אומץ לשאול מה באמת טיב הקשר בינינו.
יש לי שמות של שני מאמנים עסקיים, אם אתה מעוניין עדיין. אני לא רוצה להציק לך." שלחתי הודעת s.m.s  למייק.
"ההודעה נשלחה בהצלחה" דווח לי המכשיר החכם ואני ידעתי שאין כבר דרך להתחרט. נכנסתי למעין מצב רוח של ציפייה דרוכה וסקרנות, לא חשבתי מעבר לעובדה שעשיתי את הצעד, אחר כך רשמתי לי ראשי פרקים של כל אותן נקודות שהציקו לי כדי שלא אשכח ואתבלבל כשנדבר. הפחד הודחק.
לאחר יומיים מורטי עצבים, כשעל צג הנייד הופיע "מספר חסום", ידעתי שזה מייק, סוף ,סוף השיחה הגיעה ואני רציתי לדחות עוד את הזמן. בקשתי שיתקשר יותר מאוחר כי אני באמצע פגישה. לקראת השעה שלוש שב והתקשר לנייד ואז בקשתי שיחייג לטלפון הרגיל במשרד, וכשצלצל לטלפון הרגיל , נגמרו דרכי המילוט והדחייה.

"לא עניתי לך קודם כי הייתי קצת מצונן..." פתח את השיחה
"זה בסדר..." מיהרתי להגיב. שנינו מודעים למתח ולציפייה ששיחה זו מביאה עמה, למרות המרחק הפיזי היה לנו לא קל.
"היום אורית לא הרגישה טוב בבוקר ונשארה בבית..." המשיך, שתיקת מבוכה שהתארכה. "...תראי כשחשבתי על מהות הקשר שלנו, חשבתי תחילה שמדובר בקשר פשוט, אבל ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי שזה לא כל כך פשוט, כי לא מדובר בסתם ידידות. זה הרבה יותר מזה..." קולו היה כבד, איטי ומקוטע. כל מה שאמר היה חשוב לי לשמוע, אבל היה גם קשה להקשיב. מפחיד.  הרחקתי את השפופרת מהאוזן ואחר כך מיהרתי להחזירה.  "מעולם לא הייתי במצב דומה..." המשיך מייק ואני חשבתי - כאילו שאני כן הייתי במצב דומה?-,  מתאפקת לא להתפרץ לדבריו, נעלבת מעט "... קשה לי עם הסיטואציה של ההסתרה והסוד, כי לא על כך מושתתת מערכת היחסים שלי עם אורית. אני לא מורגל במצב שכזה למרות שאת לא זכית להיווכח בכך, אבל אז הייתי צעיר וטיפש..." לא עניתי על דבריו מיד, כי גזרתי על עצמי שתיקה כדי לתת לו לדבר אבל התקוממתי בתוך תוכי "... אני לא חופשי לחלוטין, כי אני ואורית  עושים דברים רבים ביחד ואני לא מעוניין להסתיר ממנה. כשחשבתי על זה, נוכחתי כי הקשר איתך מאוד חשוב לי, לאחר שבכל אותן שנים של ניתוק הקשר בינינו, די סבלתי מכך. הפגשתי את אורית איתך כי כך נראה לי נכון יותר, כדי שהקשר בינינו יהיה פתוח וגלוי. את התקשרת אליי וניתקת מיד כששמעת שאורית ענתה, אבל השם שלך הרי מופיע על הצג, וזה יצר אי נעימות..."

הרגשתי מטופשת, זכרתי את המקרה, ולא יכולתי לשתוק יותר "חייגתי וברגע שענה לי קול שלא ציפיתי לשמוע, ניתקתי כי  חשבתי שטעיתי..." שיקרתי כדי לשוות למצב נופך יותר מכובד מבחינתי.
"אהה, אז זה מסביר את העניין, כן, שנינו עונים לטלפון הזה, אם אני איננו..."
"אני רגילה שהטלפון הוא אישי, שלי..." הרגשתי צורך להמשיך להצטדק.
"לא אצלנו. כשאני יוצא אני משאיר לה את הטלפון והיא עונה... אני לא רוצה להיכנס למקומות שלא נוח לי בהם. כרגע שנינו נמצאים במערכות יחסים ולכן אנחנו לא יכולים להפיק יותר מהקשר שלנו. אני לא מרגיש שיש לי חסכים כרגע ולכן איני מחפש משהו אחר."
האם הוא רומז שלי יש חסכים? המשכתי להקשיב לדבריו יחד עם עליית מפלס הכעס והאי נוחות שלי מעצמי בין היתר. "אני מאוד נהנה מהקשר הזה, אני נהנה להיות איתך ולדבר איתך, הקשר שלנו חשוב לי ולא הייתי רוצה שייפסק."
רציתי לשאול ולא שאלתי ממה הוא נהנה ולמה.
"אני שמח על השיחה הזו, כי גם אני לא הרגשתי טוב עם המצב, אבל חששתי לפתוח את זה..." אמר והשתתק.
"גם אני שמחה שדיברנו, שמחתי גם לשמוע חלק מהדברים שלך..." ממש לא שמחתי, זה רק הוכיח לי לאיזה מצב נקלעתי באשמתי כמובן, כל הזמן לא רציתי להיתפס כבסרט 'חיזור גורלי' ובגלל שבחרתי לתת למייק יותר מדי קרדיט ונמנעתי להתבסס על האינסטינקטים שלי אני שומעת היום , בדיוק את מה שרציתי להימנע ממנו.

לא ממש השתמשתי בדברים שכתבתי מבעוד מועד, רק החזקתי את הנייר ביד.
"לא בקשתי ממך אף פעם להסתיר דברים מאורית..." התחלתי במלאכת ההתגוננות והכאב החל להתפשט בגופי. "...אני לא רוצה לפגוע בך או בבני ביתך..., אני מצפה למידה מסוימת של כנות  מצדך איתי, אני לא יכולה לאמר לך מה להגיד לי..."
השתררה דממה "...גם לי הקשר חשוב אני לא יודעת מה תרצה עכשיו לעשות..." ציפיתי שיאמר בנחרצות כי הקשר ימשך " אני חושב שהכדור בידיים שלך..." " לא הוא לא בידיים שלי הוא בידיים של שנינו..."מיהרתי לחתוך , כועסת על העובדה שהוא ממשיך לזרוק אלי את האחריות לקשר .
היו עוד משפט או שניים אבל הפסקתי להקשיב ולזכור  והשיחה הסתיימה, בלי החלטה ברורה.
היה ריק והזדככות והמון סימני שאלה. הכאב החל להתפשט.