רק המוות יפריד בינינו, כך חשבתי לפני כמעט שנתיים.
אתמול עשיתי מעשה, לא יכולתי להתאפק, אחרי שנה מאז מסרתי אותך ביקרתי אותך. הבאתי שמיכה נקייה, הבאתי לך עצם שאתה אוהב והבאתי לך את עצמי. אתה עוד מעט בן חמש עשרה, לא צעיר. אתה רזה ורועד, לא כל כך רואה ושומע, אבל אתה עוד חי, נושם ואפילו צוחק. קפצת עלי כאשר הגעתי, הכרת אותי. פעם כאשר היינו ביחד היית פשוט מזנק, ואני הייתי צריכה להיאחז במשהו כדי לא ליפול, ואילו עכשיו בכוחותיך הדלים הצלחת לקפוץ. התרגשתי, חפנתי את ראשך הגדול בתוך ידי, קרבתי את פי למצחך ונישקתי אותך, כמו פעם. דמעות זלגו מעיני. דמעות של שמחת הפגישה, דמעות של אשמה, דמעות של צער על חיים שחולפים להם מהר כל כך.
"בית אבות לכלבים?" אנשים שואלים אותי תוך כדי הרמת גבה בפליאה, "לא חבל על הכסף? תרדימי אותו, תיקני לך משהו, תיסעי לחו"ל". איך אסביר לאנשים שאתה כלב תאב חיים ועדיין לא הגיעה שעתך, שאתה יצור חי, שאתה כמו בן-אדם.

זו לא הייתה החלטה קלה לתת אותך, זו הייתה אפילו החלטה קשה, קשה מאוד, אחרי כל כך הרבה שנים ביחד, שנים מאושרות, שנים של צחוק, כיף וגם דמעות .
ביום שנתתי אותך הסתכלת עלי בביטחון, ידעת שזה כמו תמיד, אני נעלמת לך לכמה ימים או שבועות וכשאני חוזרת אין מאושרים יותר משנינו. בבית אתה עושה אמבטיה טובה וארוכה כדי שתהיה נקי וראוי להיכנס למיטתך העגולה, אתה עולה על הכורסא האהובה עליך, מרחרח את כל פינות הבית, מכשכש בזנבך ומאושר.

בשנים עברו קראנו למקום הזה פנסיון, באופן מפתיע היית די מרוצה שם כל השנים, זהו פנסיון חמישה כוכבים. הרבה פנסיונים לכלבים עברתי עד שמצאתי את המקום הזה. בחנתי כל פרט עד ש

החלטתי שזה המקום הראוי לך, ידעתי שאני רוצה את הטוב ביותר בשבילך, וכמו שדאגתי לילדי האחרים גם אותך לא אקפח. ידעתי שבפנסיון הזה תרגיש טוב.
את יום הפרידה ממך מקס, אני נושאת בליבי כחוויה קשה. משה, בעל הפנסיון, קיבל אותך. ביקשתי ממנו שימצא לך חצר יפה, הבאתי איתי שמיכה חדשה כדי לרפד בה את מיטתך העגולה החדשה, קניתי לך עצם בפעם האחרונה כדי שיהיה לך צעצוע שאתה אוהב. משה אמר שכדאי שאני אפרד ממך במשרד כדי שלא יהיה קשה לשנינו. זה הזכיר לי את היום הראשון בו שלחתי את ילדי לגן, כשמחשבות טורדות אותי האם הם יסתדרו? האם יתנהגו אליהם יפה? וחס וחלילה שלא ירביצו להם - מחשבות של אמא, אתה יודע.

משה לקח אותך ואתה סובבת את ראשך כאילו ידעת, כאילו הבנת שאני לא אחזור יותר.
חזרתי הביתה והמבט הזה בעיניך ליווה אותי לאורך זמן. הבית היה ריק. רגשות אשמה ליוו אותי, בגדתי בך, אתה האמנת בי ואני בגדתי. ליבי ניצבט, כמה חבל שלא יכולתי להסביר לך למה נתתי אותך, לו רק יכולתי לומר לך שאני מפחדת לראות אותך בסוף ימיך גוסס, מת לנגד עיני. מה אעשה אם זה יקרה? פחדתי מקס, כן פחדתי, מן חרדה שכזאת.

והנה פגשתי אותך אתמול, כולם אמרו שאתה מקסים ומיוחד, מאוד חברותי וטוב-לב. תכונות אלו גרמו לכל עובדי הפנסיון לאהוב אותך. הם לא חידשו לי דבר, אני הרי מכירה את כל מעלותיך. שמחתי בשבילך. ההחלטה הייתה נכונה. אך מצד שני היה לי עצוב, בכל זאת אתה עוד מעט בן חמש עשרה. שלום לך כלבי היקר והטוב, אהבתי אותך ועדיין אוהבת, להתראות בפגישתנו הבאה.