אחד מזיכרונות  ילדותי מעוגן וקשור בעבותות של געגועים עם ימי השבת וההליכה לבית הכנסת של סבא. בית הכנסת היה ממוקם רחוק מאד מביתנו, בשכונת המערביים שבממילא, שכונה הנושקת לחומות העיר העתיקה. לשם הגיעו סבי וסבתי לאחר שברחו מהרובע היהודי בפרוץ המאורעות בעיר העתיקה. תקופה קצרה התגוררו  בביתם של הוריו של יצחק נבון מי שהיה נשיא מדינת ישראל. מקץ זמן, הציעו לסבי  עסקני העדה להתגורר בחצר המערביים, שם הקימו בית כנסת קטן וחיפשו חזן ואחראי להפעלתו. אנו התגוררנו במקור ברוך בקצה השני של העיר.  ההליכה מביתנו לבית הכנסת ארכה כשעה לפחות. בשבתות בבוקר היה מנסה אבי להעיר את אחי, שיצטרפו אליו לתפילת השבת והם בתרגילי התחמקות מתוחכמים כמו שרק נערים בגילם יודעים לעשות  היו משתמטים מהמשימה. לאחר מספר ניסיונות היה נכנע אבא, מוותר על הצטרפותם, משכנע את עצמו שיצטרפו אולי אחר כך...
 
אותי אבא היה לוקח כדי לאפשר לאמי לישון עוד שעת שינה מתוקה של שבת בבוקר. אני זוכרת את האינטימיות ששררה אז בינינו, ידי הקטנה הייתה יושבת בתוך כפו המחוספסת והחמה, כף יד נגר כאילו דבקו בה קוציו של העץ הבלתי מעובד... והוא כטוב ליבו היה לוחץ בעדינות רבה את כפי לתוך כפו ואני צוחקת ושמחה  וזה היה המשחק בינינו. כשעייפתי מללכת היה מרים אותי אבא ומושיב אותו על כתפיו ואז היו כפות ידי אוחזות בשערו הסמיך והשחור.

היינו חולפים על פני הרחובות הישנים.  כמה אהבתי את המסלול וההליכה הזו ביחד עם אבא שבעטיה נטמעה בי אווירתה המיוחדת של ירושלים. הבתים הדהויים הסמטאות היוצאות מהרחובות,  מחלחלות לתוך השכונות הצפופות נושאות בקרבן סיפורים  אנושיים, ריחות ומרקמי חיים.

מפעם לפעם היינו רואים איש החומק מביתו לתפילת השבת, נתקלים בשתיים שלוש נשים שהשכימו קום  ישובות על גדר אבן, והן מפצחות גרעיני חמניות שחורים ומגלגלות שיחה בטלה. בקיץ הייתה תלויה באוויר צינת בוקר ענוגה לוטפת אותנו טרם בוא החום הגדול, בחורף הייתה הצינה מציקה וקשה ולא הייתה בשורה עמה…

היה לנו מסלול קבוע במורד רחוב תחכמוני,  הלאה למדרגות המטפסות לשוק מחנה יהודה משם לאורך רחוב יפו, עד גן העצמאות  בינות השיחים והשבילים עד לרחוב ממילא ולסמטת המערביים. הכרתי כל עיקול בדרך, וכל פינה. כשהתחלתי ללמוד קרוא וכתוב היה אבא עוזר לי לקרוא את שלטי הרחובות  ואת השלטים התלויים מעל החנויות, "בוכמן - חייטות גברים" "פריימן את ביין -נעלי נשים גברים וילדים" "שרף פרוות",  וכך ברוח טובה היינו עולים לבית הכנסת של סבא. בית הכנסת של סבא היה ממוקם בתוך החצר בקומתו השניה, מין סידור מוזר היה לו למבנה הזה, שני  חדרים צמודים  וגדולים אחד שימש למגורי סבי וסבתי והשני כבית כנסת. בין שני החדרים  הפריד חלון גדול ממנו היו מציצות הנשים אל המתרחש בבית הכנסת כשהיו מגיעות  בעתות מועד וחג. דלת חדר בית הכנסת הייתה נפתחת רק בשבתות ובחגים.

לפני הדלת היה תלוי מדף עליו היו מהבהבים ומרצדים נרות השמן שהייתה מכינה סבתא. קרטון גזור בעיגול בתוכו נעוץ פתיל,שזנבו של אותו פתיל משתחל וצף לתוך שמן הזית אשר בצלוחית הקטנה. בבית הכנסת עצמו הייתה תלויה נברשת רבת נורות גדולות ומרשימות המשתלשלת בנוכחות גדולה מהתקרה, מסביבה היו מפוזרים נורות רגילות ופשוטות.  את הנברשת הגדולה הצבעונית והמנצנצת היו מדליקים רק בחגים ומועדים, בשאר ימי התפילה היו מדליקים רק את הנורות הקטנות  ואור עמום היה  מאיר את החדר. מסביב לקירות עמדו ספסלים גסים אותם בנה סבי במו ידיו, ועליהם כריות פרחוניות מעשה ידיהן של נשות המתפללים. כשהיינו מגיעים היה אבא עוטה על כתפו את הטלית מיישר את כיפתו ומורה לי במבטו לא להיכנס לחדר הקדוש. הייתי מנידה את ראשי כמבינת דבר, אך רק היה מסובב את גבו הייתי מתגנבת אל אחד הספסלים מצטנפת ככדור  משימה עצמי כאחת הכריות. סופגת את כל המראות והריחות, גומעת בשקיקה את כל הניגונים והתפילות. בחללו של החדר עמד ריח מיוחד, ריחם של המתפללים שמיהרו ל הגיע לתפילה והם מדיפים ריחות של שינה, ריח הפתילות הנחרכות באיטיות , ריח הטליתות שאך הוצאו מהארון העץ הקטן, ריח ספרי התורה הישנים, כל אלה חברו  לאותו ריח מיוחד הזכור וקושר אותי תמיד בנוכחותו כאשר אני שוב נקלעת לבית הכנסת. אהבתי לגעת וללטף את כיסי הטליתות, בדי קטיפה  רקומי זהב. אהבתי לשמוע את מלמולי  התפילה וניגוניה החדגוניים אשר יצאו מגרונותי

הם הניחרים של הגברים המתפללים. אך מכל אהבתי את ההפסקה שלקחו להם  המתפללים. באותה ההפסקה  היו יוצאים לחצר הגדולה המרוצפת אבן גסה, עיניהם מחייכות רוח טובה שורה ביניהם ואנחת הקלה כי עתה תירגע גם קיבתם … שם בחצר היו מכינות מבעוד מועד נשות הסמטה מטעמים שונים. כופתאות דגים, פשטידות, מיני מחמצים פרות ועוגות. אחרי שהשקיטו המתפללים את רעבונם  נעשתה דעתם זחוחה ונינוחה, והיו מפליגים בסיפורים כאלה ואחרים מחליפים הלצה וטפיחות כתף. לעיתים הייתה גם מתגלעת מחלוקת ואז היו הקולות נשמעים יותר ברמה,
היו הקבועים שלא דיברו ביניהם, והיו הקבועים שניסו להשלים... וכך התנהלה לה ההפסקה עד שהיה סבי גוער בהם להיכנס לסיום התפילה.
בחגים היו מתלוות אלינו אימא ודודותיי חוה וציפורה והאווירה הייתה יפה מתמיד, מרגשת ומלאת הדר. אימא הייתה נושקת את ספר התורה שאבא היה מוציא אליה מבית הכנסת, ומבט טוב בעיניו, ובנשקה  את הספר הייתה אימא ממלמלת דברי תחנונים וניכר עליה כי תפילתה נישאת מתוך כוונה גדולה. הייתי כורה אוזני לשמוע את תוכנה של אותה תפילה ולא צלחו מאמצי וכשהייתה אימא מסיימת ופוקחת את עיניה הייתי ממהרת לשאול אותה מה ביקשה והיא הייתה עונה "אושר, ובריאות ושלא תחסרו לי…" שנים רבות לא הבנתי מה פירוש המשפט "לא תחסרו" מוחי הקטן לא הבין את המילה חוסר… משנפטרה אימא, טרם זמנה וזמני… הבנתי את משמעות הביטוי במלוא אכזריותו.

כשבגרתי מעט נלוותי לאבא רק מרצון לא עוד בבחינת תינוקת הזקוקה לטיפול. אז כבר לא אחזה  כפו בכפי ולא יכולתי להצטנף בפינת החדר משימה עצמי ככרית. מצאתי לי מקום אחר. הייתי יושבת על מדרגת האבן בכניסה לחצר בית הכנסת, אבן חלקה וגדולה ורודה וכתמים חומים עליה  באמצעיתה  שקערורית עדות לדורכים עליה.  שומעת ומריחה את הקולות ונהנית מכל רגע. בתענוג שאין שני לו רקמתי בתוך ראשי את התפילות, הסלסולים, הנגינות וחרטתי בזיכרוני את כל המילים.
בשבת סתווית נעימה עת אבא ואני במעלה רחוב יפו פניתי לאבא ושאלתי אותו:
"אבא, למה לנשים אסור להיכנס לחדר הקדוש ומותר להן רק להציץ מאחורי הפרגוד בבית הכנסת, ולמה אסור להן לעלות לתורה ולהוציא את הספר מן הארון?"
"כך," ענה לי אבא "כי נשים דעתן קלה ואין הן ראויות למלאכה כה קדושה"
תשובתו הכתה בי "אני דעתי קלה ואיני ראויה…" נעלבתי …
"אבא" המשכתי "אני רוצה לעלות לתורה, אני רוצה להתפלל כמוך וכמו בנים אחרים שבאים עם אבותיהם לבית הכנסת"
"אסור" נחרד אבא, "קול אישה ערווה" אמר משפט שלא הבנתי אותו…
" אבל אבא, אני יודעת את כל הניגונים והזמירות, אני מכירה את כל התפילות …" התעקשתי
אבא הביט בי המום. ניכר היה ממבטו כי העלאת הנושא מזעזעת אותו.
לפתע התרחש  משהו בקרבי, פרץ מתוכי  משהו שלא הייתה לי שליטה עליו, נשאתי את קולי, שם באמצע הרחוב, דימיתי עצמי עטוית טלית עומדת למול הארון הקדוש שרתי את כל התפילות כל הזמירות וכל הניגונים…לבי עלץ ורוחי חגגה…הקפדתי על כל הברה ועל כל מילה. כל השנים של ההקשבה כל השנים של געגועים, כל השנים של הקיפוח, של הישיבה המנוכרת על הספסל, הישיבה בחוץ על המדרגה, דחויה מחברתם של המתפללים  צצו ועלו… ובשם של כל אלו ובשמם של כל הנשים היושבות מאחורי הוילון מוסתרות מעין רואה מנודות  ומרוחקות נתחזקה  שירתי ונתעצמה …עד שטלטל אותי אבא ואמר:
"די מספיק, עוון גדול מה שאת עושה. תוציאי לך את הדברים האלה מהראש זה לא בשבילך" הייתה מבוכה רבה בקולו וגם כעס.
מיד נשתתקתי. דמעות עלו בעיני והכל כבה בקרבי, נעלמה  העליצות, נעלמה תחושת  החג. נותרתי ריקה מכל מבוישת ועצובה.

זאת הייתה הפעם האחרונה שהלכתי עם אבא לבית הכנסת. נשלל ממני החופש ליהנות ממלוא המשמעות של הביקור בבית הכנסת משום היותי ילדה.
מאז בכל פעם שאני שומעת ניגוני תפילה, זמירות של שבת וחג, עולים באפי הריחות, המראות והשעות המיוחדות שלי עם אבא בבית הכנסת.
לאבא  סלחתי. אך תחושת העלבון עדיין צורבת. אולם, אולי, בזכותה של אותה תחושה לא ויתרתי ואימצתי לעצמי את האמונה בעצמי וביכולות שלי ובלבי גמלה החלטה כי איש לא ישתיק אותי רק משום היותי אישה!

__________________________________________
הכותבת היא מספרת סיפורים ומנחת קבוצות לנושא:הסיפור המספר ותפקידם בחברה
כל הזכויות שמורות  דצמבר 1999