ביום שנפטרה אימי היא בקשה ממני שאקנה לה אסקימו לימון. זאת הייתה בקשה מוזרה – אסקימו  ועוד ביום פטירתה.
הלכתי במהירות לקיוסק בפינת ברחוב לקנות לאימי אסקימו לימון. חשבתי לעצמי למה, למה? מבקשת אימי אסקימו לימון שעות אחדות לפני מותה. לא, לא הייתה לי תשובה וגם לא פיניתי את עצמי להעמיק ולחשוב למה ביקשה אימא אסקימו לימון שעות אחדות לפני מותה.
כששבתי ובידי האסקימו הצהוב עטוף בנייר חייכה אלי אימא חיוך של נידון למוות שבקשתו האחרונה התמלאה. אף פעם  לא ראיתי באמת נידון למוות מחייך אבל, אני  חושבת שהוא כזה חיוך, אחרון, סופי ומסכם, חיוך המבין הכל...
היא נגסה שתי נגיסות קטנות מקצהו המלבני של האסקימו, הניחה את ראשה העייף על הכרית הגדולה ואמרה לי "תודה..."
מהאסקימו טיפטפו טיפות צהובות בוכות... הנחתי את האסקימו  על יד מיטתה של אימי הגוססת בתוך צלחת התרופות הקטנה. האסקימו מת, הוא הפך לנוזל צהוב, שינה פניו להוויה אחרת. כמו אימי בעוד שעות אחדות, חשבתי לעצמי. גם היא תשנה פניה להוויה אחרת.
היא עוד הספיקה לספר לי בקולה הרך כי תמיד אהבה אסקימו לימון וכי היא זוכרת את ימיו הראשונים של האסקימו בארץ. עטוף בנייר צהוב עליו מצוייר אסקימואי לבוש במעיל פרווה עבה. אימי בשעותיה האחרונות דיברה איתי על אסקימו ואני עניתי לה שאני יותר אוהבת ארטיק , ארטיק שוקו – שוקו.

הייתה לנו שיחה מוזרה על אסקימו, אסקימואים וארטיקים. זה הביא אותו למחשבה שהאסקימואים נוהגים מנהג קשה עם זקני השבט. להביאם לקרחות יער מבודדות שיקפאו למוות שם לבדם ללא משפחתם האוהבת. אימי לא הייתה זקנה. היא הייתה צעירה מכדי למות. גופה היה צעיר מלהיקבר ואני הייתי ילדה מכדי להיפרד. שוב

חייכה אימי, הפעם היה חיוכה עצוב. חיוך של פרידה ממני, מאסקימו, מארטיק  מחייה...
ראיתי בבקשתה האחרונה – אסקימו - איזה שהיא אחיזה מצידה במשהו שלכאורה אינו חשוב. משהו שמחבר לחיים ושאין בו יומרה . אין בו תחינה, אין בו פרידה . יש בו השלמה  פשוטה של פרידה ממהות רגילה. זה התאים לאופי של אימי, היא הייתה כזאת אישה. הכל אצלה היה רגיל, טבעי, לא גרנדיוזי. אהבה אותנו בפשטות ובענווה. גידלה אותנו עניינית לא היה לה זמן לפסיכולוגיה, לחוגים, להצטעצעות כזו או אחרת. הייתה בה שמחת חיים ושכל ישר. הסתכלה נכוחה בחייה ותרגמה אותם לכאן ועכשיו.
לא הייתה בי טיפה של כעס על אימי , לא שפטתי אותה. הייתה לי חמלה על גורלה. הרבה טוב לא ראתה בחייה. מלחמת הקיום שלה הייתה מלחמה קשה, קודם כילדה יתומה מאם המגדלת את אחיה הקטנים , אחר כך, מהר מאוד, בגיל שבע עשרה, נשואה ואם לילדים בשרשרת...שבעה...עוני וכאב היו נחלתה ושכבר רווח כלכלית וגדלנו לתפארת ויכלנו לתת אור לחייה נפטרה.

זה קרה בערב ל"ג בעומר. בחוץ דלקו אלפי מדורות סביבן התגודדו ילדים שמחים, הצדעה לנשמתה של אימי אשר ריחפה לה לאיטה למקום אחר שם תנוח לעד.

אני סופדת לאימי שלושים וארע שנים לאחר מותה. אני סופדת לה ודרך ההספד לה אני חווה את חוויות חיי. את השמחות, את האהבות , את התשוקות, את ההחמצות, הכאב והפשרות. אני חווה את אימי
שוב, דרך שנותי הכלות, נוכח זמני המתקצר.... אני אוהבת את אימי יותר ויותר.

___________________
ספטמבר 2000  כל הזכויות שמורות.