הפכי לעמוד הבית
על סדר היום נשים וכסף גוף ונפש סטייל דרך חיים סלון פורומים שדרת אסימון קשרים
כתובת דוא"ל: סיסמא:  עדיין לא חברה?  הצטרפי עכשיו   שכחת סיסמא?
על סדר היום מזווית נשית
אישה עולמית!

''אני מזמינה אותך לארוחת בוקר מפנקת לכבוד יום האישה'' כתבתי במייל אחד לשתי חברותיי הטובות. שתי דקות אחרי שלחצתי ''שלח'' אני מקבלת אישורים מחויכים משתיהן. אף פעם לא עשיתי עניין מיום האישה, וגם לא ערכתי ''פגישת בנות'' חודשית, שנתית או בין-עונתית. אבל ה...
כתבות נוספות
* נשים עגונות
* התחום האפור של ההטרדות המיניות בישראל
* רומא! כן מחכה לי
 
     
 
עוד באתר -
לוח אירועים   |   טיולי נשים   |   קשרים באסימון   |   אינדקס עסקים   |   הצטרפו לקבוצת אסימון   |  
המומלצים -
מתכונים   |   מחשבון נומרולוגיה   |   מחשבוני דיאטה   |   אסטרולוגיה   |   משחקים   |  
   
 

לפעמים אולי עדיף לאכול לבד

דניה שיר, בריג'יט ג'ונס הישראלית, בעלת טור אישי חדש באתר אסימון, תשתף אותנו בחוויותיה כרווקה. והפעם, מי התגלה כחבר הילדות המסתורי של אבא   
מאת: דניה שיר
27/12/2005
תמיד היתה לי הרגשה שקשה יותר להיות רווקה מזדקנת במדינת היהודים, מאשר בכל מדינה אחרת. הרגשה זו החלה לפקוד אותי עוד בילדותי, בעודי יושבת ומקשיבה בשקיקה למספרי סיפורים כגון: הגננת, המורה, איזו דודה, שכנה, סבתי ואימי, או כל אחת או אחד אחרים.  תמיד אותם סיפורים: הנסיכה המסכנה, יושבת ומחכה לנסיך שיושיע אותה מימי רווקותה המשעממים והעצובים. שלגיה הבודדה והחנוקה, שרק נשיקה מנסיך הוציאה אותה ממצב של קומה. היה גם את סיפור הנסיכה והעדשה, שהיתה צריכה לעבור לילה של סבל וכאבים, על מנת לזכות בנסיך יפה התואר. או זו שנאלצה לנשק צפרדע מכוערת כדי לזכות בבעל. מה לא עושים בשביל שנזכה בגבר חלומותינו? אפילו לנשק צפרדע מטונפת, או להיכלא במעלה מגדלור שנים רבות. ואם ננסה לפרש את סיפור היפהפיה הנרדמת מה נוכל להסיק ממנו? שכלום, אפשר כבר לישון שינה עמוקה, כי אנחנו לא שוות כלום עד שמגיע הנסיך. ואיזו ילדה לא רוצה להיות נסיכה?

רק שיהיה ברור: אני לא מאשימה את האחים גרים ברווקותי. אני רק לא רוצה להרגיש שרווקותי היא כשלון שלי או של הוריי. איזה שהוא דבר שלילי. טוב, אז את כל הסיפורים הללו מספרים גם בקרב עמים אחרים, אז מה הם קשורים לתאוריה שלי, שכאן זה קשה יותר?
נתחיל בסיפור יום טיפוסי שעבר עליי בזמן שעבדתי כעובדת סוציאלית בחברת סיעוד בכפר סבא. תפקידה העיקרי של עו"ס (קיצור של עובדת סוציאלית) בחברת סיעוד הוא בדרך כלל לבצע מספר ביקורי בית בבתי קשישים בכל יום, על מנת לעקוב אחר עבודת המטפלות והמטפלים בקשישים, המועסקים באותה חברת סיעוד. בממוצע, ביצעתי כחמישה ביקורים ליום במשך כל חודש, כשבמרביתם התנהלה לרוב שיחה כדלקמן: קשיש/ה: "את נשואה?" אני: "עדיין לא" קשיש/ה: "יש לך חבר?" אני: "לא, כרגע לא" (את התשובות, שניתן למצוא בהן ראיה לא מחייבת כלפי המצב הנוכחי העגום, שעשוי להשתנות בכל רגע, למדתי בשיטה טיפולית קוגנטיבית, בה התשובות צריכות להיות אופטימיות מתוך הבנה שההווה הוא רק הווה והכל עשוי להשתנות לטובה בעתיד) קשיש/ה: "שיהיה לך מזל"/ "אני מברכ/ת אותך שתמצאי בעל טוב"/ "טוב, יהיה לך, אל תדאגי" (??). וכ'ו וכ'ו.

טוב, אלו רק הקשישים. קשישים, אחרי הכל הם קש
ישים, שגדלו בחברה מסורתית יותר, אז אולי גם הם לא דוגמא טובה. אבל, אחרי שבוע עבודה שכלל שיחות כאלו, אין כמו לנוח בבית ההורים לסופ"ש ארוך, מרגיע ובעיקר – מפטם. האמנם?

זה קרה באחד מימי השישי שהעברתי עם בני משפחתי האהובים. החל משעות הצהריים, הבחנתי כי אימי עסוקה בבישולים, כמדי יום שישי, אחותי מכינה שיעורים במטבח ואבי מסדר משהו בגינה. לכאורה, יום שישי רגיל. אך משהו באוירה, הרגיש לי שונה משום מה. ואז, שאלה אותי אימי (היקרה), אם אצטרף אליהם לארוחת הערב. "כמובן" עניתי, "כמו ברוב ערבי השישי, מה שונה היום?" "לא", ענתה לי אימי (שתיבדל לחיים ארוכים) בפנים מלאי תמימות, "פשוט יש לנו איזה אורח, חבר ילדות של אבא". "חבר ילדות של אבא"? הופתעתי. אבי ואני מכירים כמעט 30 שנה, ומעולם לא הכרתי חברי ילדות שלו. אבי נולד וגדל בארגנטינה, ובגיל 17 עלה ארצה בגפו. שאר בני משפחתו הצטרפו רק בשנים האחרונות, וחברים מעולם לא הוזכרו. "כן, מה הבעיה?" ענתה אימי בכעס, "מה, את לא מאמינה לי?" אני חושבת שהפטרתי איזה "או – קיי" איטי ומודגש, להביע את עלבוני והפתעתי מהכעס המהיר והלא מוסבר שלה, ועליתי לחדרי. בערב, שמעתי את אבי נכנס הביתה עם האורח, שמעבר לדלת נשמע צעיר מכפי גילו המשוער (אבי בן 50 וציפיתי שחבר ילדות יהיה בערך באותו גיל). ירדתי למטה, לבושה בפיג'מה, או יותר נכון, בבגדי בית נוחים (נוחים = ישנים ומכוערים) ואז חשכו עיניי. ראיתי את הוריי, לבושים במיטב בגדיהם (אבי לבש חליפה!) ובשולחן יושב בחור צעיר, בערך בגילי. ואז נזכרתי בעולה החדש מברזיל שאבא שלי סיפר שהכיר לאחרונה. "תכירי" אמר אבי בהתרגשות, כאילו הוא מכיר לי את בעלי לעתיד, "זה הבחור מברזיל, שסיפרתי לך עליו. הוא בודד בארץ, וגר קרוב, אז הזמנתי אותו לארוחת ערב. אני בטוח שיש לכם הרבה נושאים משותפים לשיחה".

כאן אני רוצה לעצור, קוראות יקרות, ולשאול  כיצד הייתן מגיבות בסיטואציה כזו?
אשמח לקרוא את תגובותיכן, ובשבוע הבא אתאר בפניכן כיצד נראתה תגובתי המיידית והכנה.
 
 

 הוסיפי תגובה    שלחי לחברה    גירסה להדפסה
     תגובות
 
תגובות לכולכם
, קיבוץ ברקאי  05/01/2006 15:26:53
שלום לכל המגיבים, תודה רבה על הקריאה והפידבקים. לגבי השאלה על השם- שמי הפרטי הוא דניה (dhanya) בסנסקריט, שפה הודית עתיקה הפירוש הנו great (עצום, גדול, נהדר). מי יתן וכולנו נהייה כאלה.. ותגובה לבחור מטקסס: קצת הבנת הנקרא: התברר בסוף שזה לא חבר ילדות של אבי לכן מן הסתם הוא לא בגילו אלא קרוב יותר לגילי. אשמח לשתף בהמשך הסיפור בפרק הבא. באהבה, דניה.
תגובה לתגובה
  
+ סתם לא ממש קשור
, יפו, 16/02/2006 00:52:41
שמחתי לגלות שיש משמעות לשם שלי- דניה לא ידעתי עד היום. ומה ששעשע אותי זה שם משפחתך כי שלי הוא זמר :)
תגובה לתגובה
ממש נחמד
,   05/01/2006 12:49:24
שיר?
דניה?
מה השם הפרטי?
קודם כל מחמאות על ההצלחה של להביא את האירוע לכאן, בחשיפה ולעניין איתו!
מה הייתי עושה?פתאום קולטת שההורים שלי באמת במצוקה וכבר לא מצליחים להסתיר ורק "להכניס" בניו אנסים קטנים. היות וכך או שהייתי צוחקת ואומרת משהו ציני שרק הם יבינוולאחר מכן יושבת לאכול את האוכל הטוב של אמא ובסוף שואלת את האחות הקטנה יותר אם השידוך שהביאו לה (עבורה!) נראה לה.
ובאמת אולי הבחור נחמד????????? (המשפט האחרון נאמר בפולנית...)
תגובה לתגובה
שידוך
, SF California  01/01/2006 23:54:18
ראשית ברכות חמות על הטור החדש כל הכבוד, צריך הרבה אומץ כדי להחשף ככה. בהצלחה
שנית: כנראה שגם היום בשנות האלפיים המתקדמות עם הורים נהורים צעירים ואף משכילים עדיין קיים יצר השידוך השמור לתקופה החשוכה.
לדעתי פשוט אמרת להורייך המקסימים שהפעם הם הגזימו או שפשוט עשית אחורה פנה וחזרת לחדרך
בהצלחה
הגיבי לתגובה
תגובה לתגובה
ל.ת.
,   01/01/2006 23:45:58

תגובה לתגובה
ל.ת.
,   01/01/2006 23:45:57

תגובה לתגובה
איזו אומללות... קשה קשה
,   01/01/2006 14:37:41
דניה היקרה, מצבך אכן קשה... מקווה שיהיה מזור לכאב, משום שזה נשמע די נואש להכיר חבר של אבא שלך. דייט מהגהנום בזירה הקרובה... אני לא יודע אם לבכות או להקיא..
תגובה לתגובה
דניה שיר - יקרה (-:
,   29/12/2005 11:29:30
ראשית, ברכות על הטור החדש שלך - בהצלחה !!!

שנית, בתור רווקה הנושקת לגיל ה-30 אני מוצאת את עצמי מזדהה עם הרבה ממה שכתבת... ומסכימה עם כך שמגיל קטן מחנכים אותנו שנגיע ל"שלמות" רק עם מציאת בן הזוג. ז"א אם אין לנו בן זוג - הרי שנכשלנו... ואני כמובן אומרת - בולשיט !!!!

באשר לאיך אני הייתי מגיבה:
סביר להניח שהייתי בהלם. אולי קצת כועסת. . .בכל מקרה, היו צריכים לומר לך משהו , לפחות היית לובשת פיג'מה ...(את יודעת מהסוג היותר מושקע של בגדים ישנים..), אני הייתי "משתפת פעולה" עם ההורים ונשארת עם הבגדים הנוחים, הייתי שוקלת אם להיות הבת שמעולם לא היתה להם (לא מנומסת, מעצבנת, מדברת בלי שום קשר, מן אהבלה לייט כזו) לבין הבת המקסימה שהם מייחלים לה כל ימי חייהם , ההיפך הגמור ממה שציינתי לעיל.

או שפשוט הייתי ממשיכה החוצה ...איך שירדת מהמדרגות והגעת לכניסה ... פשוט ממשיכה החוצה ...

סקרנית לדעת מה היתה תגובתך .

ושוב - בהצלחה !!!
תגובה לתגובה
 
טורים נוספים  
חשש ליחסינו עם ברזיל חשש ליחסינו עם ברזיל
מה קורה כשלא שמים טבעת מה קורה כשלא שמים טבעת
לונדון לא מחכה לי לונדון לא מחכה לי
לפעמים נשים עוברות למאדים לפעמים נשים עוברות למאדים
דירה חדשה +חנוכת בית= מתנה (לזוגות בלבד) דירה חדשה +חנוכת בית= מתנה (לזוגות בלבד)
למה יצאתי רעבה מקבוצת הרזיה? למה יצאתי רעבה מקבוצת הרזיה?
כתבות נוספות במדור  
   
-->
 
על סדר היום
החדשות שלנו
מזווית נשית
סטטיסטיקה
הסיפור שלה
סיפורים מהחיים
 
נשים וכסף
נשים ועסקים
יזמות עסקית
שוק העבודה
שוק ההון
צרכנות
 
גוף ונפש
רוחניות
אימון אישי
רפואה אלטרנטיבית
פנג שואי
קבלה
מרפלקסולוגיה ללמידה
 
סטייל
אופנה
טיפוח ויופי
דיאטה ותזונה
עיצובים
חדש על המדף
מבצעים והנחות
 
דרך חיים
הטיפ היומי
אקדמיה לסקס
בריאות
הורות וילדים
הריון ולידה
זוגיות
אוכל
תיירות ונופש
 
סלון
תרבות ואמנות
ספרים
קולנוע וטלוויזיה
מופעים והצגות
תערוכות
 
אודות אסימון |  צרו קשר |  פרסמו אצלנו |  תנאי שימוש |  תקנון רכישה באתר |  אסימון, טיולי חוויה ברוח נשית |  רשימת העסקים
אסימון - © כל הזכויות שמורות
וייזנט - תוכנות לעסקים