"נולדתי בוורשה וגדלתי באווירה פולנית," מספרת הלינה אשכנזי – אנגלהרד, "כשהגרמנים נכנסו לוורשה היינו בלי לחם. באחד הלילות נפתחה מאפיה ומיד נוצר בפתחה תור עצום. עמדתי בתור אך אפילו לפני שהתקרבתי למאפיה נגמר הלחם. בלילה שלאחר מכן הגעתי מוקדם יותר אך שוב לא הצלחתי להשיג לחם. בלילה השלישי כבר תפסתי את מקומי בתור בשעה אחת בלילה. לקראת חמש בבוקר נפתחה המאפיה. הפעם הייתי מאוד קרובה והיה לי סיכוי מצוין להשיג לחם. פתאום הופיע נער שהכיר אותי. הוא היה מלווה בחייל גרמני. הנער הצביע עלי ואמר יודה! לא קיבלתי לחם; וכך נודע לי שאני כבר לא פולניה – אני יהודייה." בימים אלו יצא לאור ספרה השישי של הלינה - 'היא לא ידעה את שמה'. בספר מספרת הלינה באהבה על גלריה שלמה של אנשים שסיפורו של כל אחד מהם מצמרר ומרגש.
דרך ארוכה עשתה הלינה מאז אותם ימים. חייה רצופים בסיפורים מרתקים אותם תיעדה במספר רב של ספרים שיצאו לאור בעברית ובפולנית. "הייתי ילדה," מספרת הלינה, "כל הילדות והנעורים, התקופה הכי יפה בחיי אדם, חייתי בעוני ורעב, בשפל המדרגה. ככה זה היה עד שהתאוששתי וקמתי לתחייה."
הכתיבה, מספרת הלינה, הייתה אחד הדברים שהצילו אותה. בימים אלו יצא לאור ספרה השישי של הלינה - 'היא לא ידעה את שמה'. בספר מספרת הלינה באהבה על גלריה שלמה של אנשים שסיפורו של כל אחד מהם מצמרר ומרגש.
בספרה מצליחה הלינה לקרב אותנו לדמויות שלה ולעורר הזדהות גדולה כמו למשל בסיפור 'האפרוח שלי לילי' בו מסופר על הילדה לילי שאיבדה את אמה וסירבה להתנחם. אביה הביא לה אפרוח קטן וביקש שתטפל בו. וכך מספרת הלינה "לילי לקחה את האפרוח, הצמידה אותו לפניה ונשקה לו. הוא היה קטן מאוד, נעים ועדין ולפתע לבה התמלא אהבה וחמימות כלפי היצור הקטן הזה. לילי טיפלה באפרוח במסירות ובאהבה, האכילה אותו, השקתה אותו ואפילו בנתה עבורו מיטה קטנה, כדי שיהיה לו חם. הוא ישן לידה ובבוקר הייתה מברכת אותו, כאילו היה תינוק קטן." כמו בכל יתר סיפוריה מצליחה הלינה גם בסיפור הזה להעמיד את הקורא בפני דילמה קורעת לב, וכך ממשיך הסיפור "אנשי המושבה הסתכלו על התרנגולת והתלחשו: "אנחנו רעבים ויש כאן תרנגולת שמנה. זה לא בסדר. לילי הייתה מודאגת שרוצים לקחת ממנה את התרנגולת שלה. היא שמרה עליה יום ולילה."
הלינה (ראפס ) אנגלהרד, בת מרים ויעקוב אשכנזי, נולדה כאמור בוורשה. אמא הייתה מורה ואביה היה אחד ממייסדים של ארגון "HIAS". ארגון שעסק בהצלת יהודי אוקראינה שנפגעו בפוגרומים. הלינה התייתמה בגיל שנה מאביה וגדלה עם אמה. אך כמו רוב יהודי ורשה מצאה עצמה את עצמה בזמן מלחמת העולם השנייה בגטו וורשה. "נאבקתי במרד בגטו וורשה בתוך בתים בוערים. אחרי 12 יום תפסו אותנו, הביאו אותנו למיידנק. קפצתי מהרכבת." מספרת הלינה "אמי נתנה לי כתובת
של כומר. הצלחתי ליצור אתו קשר והוא נתן לי מסמכים מזויפים והציל אותי. במהלך אותם זמנים גרתי במנזר ובבית תמחוי לנשים מחוסרות בית."
וכך מתואר בית התמחוי לנשים מחוסרות בית בסיפור 'אלינה' "רוב הנשים היו קבצניות וזונות לשעבר מכורות לאלכוהול. בין כל אלו הסתתרו גם נשים יהודיות...סקרתי את האולם. הדלת נסגרה ואז החלה הילולת שיכרות – מחזה אימים. נשים, שקשה היה לאמוד את גילן, לבושות קרעים מטונפים, צרחו שירה מחרישת אוזניים, אחדות סיפרו ותיארו כיצד רימו אנשים, התחזו לעיוורות, קטועות רגל או יד. כל זה היה מלווה בשתיית אלכוהול ובזלילה, בריקוד ובהשתוללות. 'האם מה שרואות עיניי ושומעות אוזניי אמיתי?' הזעזוע היה קשה..."
בתום המלחמה חזרה הלינה לפולין "חזרתי כדי למצוא את המשפחה," מספרת הלינה, "אבל לא מצאתי אף אחד."
הלינה נסעה לפריז ומשם בשנת 1949 עלתה לישראל. בספרה האחרון 'היא לא ידעה את שמה' מתייחסת הלינה גם לתקופה של אחרי השואה. להתמודדויות הקשות של האנשים ששרדו. בסיפורה 'סבתי סרגה צעיף' מצליחה הלינה להוביל את הקורא לעולם המסויט והשסוע של מי ששרדו את התופת. בסיפור מספרת הלינה כיצד אישה זרה נטפלת אליה בזמן נסיעה באוטובוס. היום הוא יום סגריר והלינה עטופה בצעיף חם. "האם את סרגת את הצעיף?" שואלת האישה הזרה. "האם אישה זקנה סרגה אותו?" ממשיכה הזרה לשאול. האישה מעוררת בהלינה מורת רוח והיא כותבת:
"הגעתי לתחנה שלי וירדתי. האישה הזאת ממש עלתה לי על העצבים. סוף סוף אפטר ממנה. בקושי הספקתי ללכת כמה צעדים והנה היא שוב נצמדת אלי." בהמשך הסיפור מתפרצת הזרה ואומרת להלינה בקול נרגש "סבתא שלי סרגה את הצעיף הזה!...ישבתי לידה והחזקתי את גליל הצמר. היא סרגה במסרגה אחת וכשגמרה הניחה אותו על כתפיה...נשארנו רק שתינו...בלי אמא, בלי אבא...בלי אחים ואחיות...הייתי בת עשר או אחת עשרה. ואז...ישבנו יחד, שמענו קולות וצעקות...מישהו חבט
בדלת ופרץ אותה. אני נבהלתי...הסתתרתי מאחורי הארון. סבתא ישבה בכורסה. שני שוטרים גרמניים נכנסו וצעקו על סבתא שלי...תפסו אותה...סחבו אותה בכוח והיא בכתה והתחננה: "עזבו אותי ! עזבו אותי " אבל הם לא רצו לעזוב ומשכו אותה איתם. הצעיף נפל ונשאר על הרצפה בפתח הדלת..."
זוהי רק אחת משלל סיטואציות דרמתיות שהספר 'היא לא ידעה את שמה' גדוש בהם. הלינה מספרת באהבה וברוך על אינספור דמיות ומצליחה לעורר בקורא הזדהות רבה. "חלק קטן מהסיפורים שאני מספרת בספר הם סיפורים ששמעתי על אנשים שלא הכרתי," אומרת הלינה. "אבל רוב האנשים שאני מספרת עליהם בספר הם בני משפחתי או ידידי. כתבתי את הספר כי רציתי להקים אנדרטה לזכרם."