או: על חופש ואחריות בחיינו

מאת ד"ר רבקה נרדי, 26/7/11

בהתחלה לא כל כך שמנו לב, הרי זה התחיל בטפטוף קל ולא הבנו, כי כדרכו של היורה, הגשם הראשון, זה עשוי במהירות להפוך לגשם שוטף. ולכן נדהמנו. ואחר כך שמחנו, מין שמחה משונה, לא ברורה לנו. וחלקנו, וגם אני, יצאנו מגדרנו למראה הנפלא, הסוחף, מעורר ההשראה, של הצעירים והצעירות המוחים בשצף קצף, ללא פחד, בישירות ובשפה רהוטה - על הכול! מחירי הדיור היו בראש הרשימה, אבל למעשה הפכו למטאפורה לכל מה שלא בסדר במדינה שלנו. זה התחיל עם הקוטג המשיך עם הדלק, הגז עד שהגיע לשיא – מחירי הדירות.וכמובן הרופאים המתמחים שמחאתם- ייאושם מביאים אותם לאיום התפטרות מבתי החולים. ועוד לא אמרנו דבר על כל העוולות האחרות אליהם "התרגלנו". ממדינת רווחה שלוקחת אחריות על אזרחיה הפכנו למדינה בה כל דאלים גבר. הכוח וההון חוברים לשלטון. ועוד לא אמרנו די על "חוק החרם" ועל הכיבוש והאפליה, ועושק הפועלים הזרים, וההתנהגות העושקת של המדינה כלפי ניצולי השואה. כן, עוד לא אמרנו די. התרגלנו? לא! אבל כן ספגנו. העיקר שנגמור איכשהו את היום... ובסופו של יום כשאנו מותשים נראה איזה סרט או כוכב נולד או מה שלא יהיה שיסמם אותנו קצת... מצמרר! ככל שאני חושבת על זה אני חשה את המלכוד, את הסכנה. אין ספק שצריך להתעורר.

לכאורה לא השתנה הרבה בחיי היומיומיים, אך אני חשה שמשהו קורה בי. אני מחפשת את החדשות, אני מעורבת, אני קוראת בשקיקה כל שורת דיווח, אני חשה קרבה וחום למפגינים הצעירים, אני מדמיינת את עצמי יושבת באוהל איתם – הרי גם אני כהורה לא יכולה לעזור לילדיי לרכוש דירה, ועם כל הרעש וההתרגשות אני שמחה באופן משונה (כבר אמרתי?). ואני שואלת – על מה השמחה הזאת?

והתשובה כה פשוטה ותמימה. אני, אנחנו שמחים לשמוע את קולו התקיף והישיר של הצדק. כן, אותו צדק תמים שכל חיינו רדפנו אחריו למרות שלימדו אותנו מגיל צעיר שאין טעם לחפשו, שכן העולם הוא ציני והצדק שייך לחולמים. והנה לפתע, כמו באגדה יפה של ילדים, מתוך החושך בוקע קול צלול שאומר בפשטות מה לא בסדר ומה צריך לתקן מיד. קול תמים שלא לוקח בחשבון שיקולים פוליטיים, קול שלא מחפש את "העיתוי הנכון" להשמיע את עצמו, קול אנושי שבא מהלב, מאומץ הלב וסוחף אותנו להאמין שאפשר.

ועוד חשבתי על חופש ואחריות בחיינו. החופש שהכול מדברים בו וכמהים אליו אבל גם חומקים ממנו. החופש המפחיד לשאת בתוצאות התנהגויותינו והחלטותינו כאנשים נפרדים, לא "כבשים בעדר". וגם האומץ להחליט, לחולל שינוי למרות הסיכון שבאובדן פופולאריות, למרות הפיתוי המושך אותנו לשכחה והתמזגות עם מה שיש. רק לא לחשוב, רק לא לזכור את סופיותנו, את בדידותנו, את פגיעותנו.

ארווין יאלום בספרו החשוב "פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית" (מאנגלית: מרים שפס, כנרת, 2011) מספר לנו על האשמה הקיומית שאנו חווים כאשר אנחנו לא ממשים את יעודנו האנושי. כלומר מתחמקים לנו מעצמנו הייחודי. זו אשמה שונה, הרבה יותר מפחידה מאשמה "רגילה" הנובעת מטעות או פגיעה. אך היא אשמה ברוכה כי היא עשויה לעורר אותנו לחשוב היכן החמצנו את עצמנו!  האם זה קורה לנו כאשר לא הגבנו כאשר רצינו, אבל פחדנו? או אולי כאשר החנקנו את האמת הרגשית שלנו כדי לא "למשוך אש"? אולי כאשר אנחנו משתמשים בבני אדם לצרכינו, גם ביחסי אהבה לכאורה, או רודפים אחר סמלים של כוח ומעמד, וגם כאשר אנחנו מסיטים את מבטנו מעוול, למרות שרצינו לזעוק, אבל שתקנו, כי פחדנו? כי "לא היה לנו זמן"? כי כבר מזמן שכחנו מה רצינו באמת, שהרי "כולם ככה"... וכך הלכה ורחקה מאיתנו חווית החופש להיות מי שרצינו להיות, וכך הטלנו אשמה על "האחר", על ההורים, על העבר, על "האישה" על "הבעל", על הילדים, על "המצב"... והפכנו לקורבנות של עצמנו.

הצעירים "יושבי האוהלים" שמעניקים משמעות חדשה לישיבה באוהל מזכירים לנו שגם אנחנו יכולים. וזו השמחה. אני יודעת שזו התחלה של משהו גדול. זה המשכו של משהו שהתחיל עם הצעירים במצרים, בתימן, בלוב, בסוריה , במרוקו ובאיראן ובירדן – שם המאבק על החופש הוא חד משמעי. וזה הגיע אלינו, שאנחנו לכאורה דמוקרטיה נאורה ואצלנו יש חופש דיבור ואנחנו לא כמותם... והנה עכשיו המחאה הזו שגם היא החלה בין דפי הפייסבוק ופרצה החוצה למציאות של הקיץ הישראלי.

ואני, אולי בשל עיסוקי, לא יכולה שלא לראות את הזיקה בין הציבורי לאישי. זה תמיד מתחיל עם מישהו שמרגיש ש"ככה אי אפשר יותר" ועושה מעשה. ולהבדיל מאירועים במקום אחר ובזמן אחר של נהירה המונית אחר מנהיג שקר הפעם הזו, כך אני חשה, זו תנועה של בני אדם שמבינים למה, שלכול אחד ואחת הקול הייחודי שלו, שלה, והם מצליחים איכשהו ליצור מהמגוון הנפלא הזה הרמוניה קולית משחררת.

אמן. לו יהי!.