.האמת היא שהפוסט הזה יושב לי בבטן כבר הרבה זמן, אבל חשבתי שדווקא אחרי החגים וההמולה זה הזמן לדבר על דיאטות.  אז נכון שעבר קצת זמן מאז שחלפו החגים ועד שהרמתי את הכפפה, אבל תמיד זה שייך לדבר על דיאטות. זאת אומרת, ממחר.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני בדיאטה. לפעמים נדמה לי שלמדתי להגיד חסה עוד לפני שהצלחתי להגיד אבא, אמא ובמבה באופן המקובל. זה לא שכל חיי סבלתי מאחוזי שומן מיותרים, דווקא חוויתי במשך חיי המתומצתים את כל שלבי מדד ה BMI , מעודף המשקל (הקל) ועד לתת תזונה בולט לעין. אבל ברגע שפגשתי אותה, את הדיאטה, לא הצלחתי לראות את עצמי בלעדיה. התמכרתי. התמכרתי ללהגביל את עצמי.בכל זאת זה מגיע לי.

הערכה עצמית היא בעיה של הדור. במין האנושי, ובמין הנשי בפרט, מתקיים איזשהו מרדף אחרי תדמית מושלמת, שדרך אגב אף פעם לא תהיה דומה לך. צורך מוגזם כזה לסמן V על מטרות. וכשמגיעים למטרות האלו תמיד יהיו עוד מטרות, שתמיד יהיו טובות יותר מהמטרות הקודמות.

קשה למצוא אישה שתגיד שהיא שלמה עם עצמה בצורה מוחלטת. גם אם היא קורנת, זוהרת ואסרטיבית כלפי חוץ , תמיד יהיה שם, רגע אחד מול המראה , שבו היא תעצור לרגע ותגבש עם עצמה עמדה לגבי עצמה. תמיד יהיה שם איזה משהו שהיה אפשר להסתדר יותר יותר טוב בלעדיו. נקודה, שערה, צמיג.

אבל לא משנה מה הבעיה, הפתרון תמיד יהיה דיאטה. דיאטה כזו או אחרת שתפתור את כל הבעיות בחיים, כולל את היותך מאושרת. כי המלפפון והיוגורט נטול אחוזי השומן, הם מה שיעשו אותך לבן אדם טוב יותר , יפה יותר...ואומלל יותר. כי כשההוא שם למעלה ברא אותנו ואת כל האוכל הזה אני לא חושבת שהוא תיכנן שנסתפק בעגבניות שרי כנשנוש. אבל מה לעשות, איזה אדיוט אחד מפעם לימד אותנו שבשביל יופי צריך לסבול...או אה אם הייתי רואה אותו עכשיו איזה סבל הייתי גורמת לו, בטח אחרי הוא היה נראה מינימום כמו בראד פיט.

כי אנחנו הנשים, השבריריות, העדינות, הנשיות, חסרות הבטחון, נהנות לשבת עם צלוליטיס שיכול לדגמן לפרסומת של מכון יופי (כמובן לחלק של הלפני...), עם כמות צמיגים שמקנה לנו את הזכות לפתוח מוסך, ועם קופסת יוגורט שעליה אישה מחייכת שמשקפת בדיוק איך אנחנו לא נראות ברגע זה ולצפות במסך, לראות בעיתון, ולפנטז על להיראות כמוהן. הנשים האלו. המפורסמות. היפות. לראות ולסבול. שוב לסבול.

כי ככה הם חינכו אותנו, הם אמרו לנו שהן, הן המודל לחיקוי, הטופ מודל, וכל מי שלא נראית ככה, סוללת אדם, וקשר בינה לבין נשיות פשוט לא קיים. גם אם ממש תחפשי, לפחות לא בסוכנות שלהם.

אז אני אומרת לעצמי, את יודעת מה? יום יבוא ואת תיהי שם. במסך הזה. במסך הגדול. עם מיקורפון ביד את תעמדיי שם ותסבירי לכולם שזה לא נכון. שהנורמה היא תוצאה של כולם ולא של מי ששם. ושהיופי הוא מגוון. וש-אל תסתכל בקנקן. ושגם מישהו מלא יכול להיות דוגמן. ושגם הוא בן אדם, מצויין.

אבל אני יודעת בפנים שלא אצליח להיות שם בלי להיראות כמוהם. ויש כאלו שאומרים שהמטרה מקדשת את האמצעים. אז טחנתי חבילת שוקולד לבן עם עוגיות. ועוד אחת. ועוד.  ציחצחתי שיניים. לקחתי מלפפון ביד, נתתי לו ביס, והתחלתי באימונים - " ערב טוב לכל הצופים , כאן אני , והתחזית היא... ממחר- דיאטה.  " :)