פסיפס או בשמו האחר מוזאיקה הוא תמונה המורכבת מאבנים שונות וצבעוניות. בתקופה העתיקה שימש הפסיפס לצרכים שונים בעיקר כרצפה או קירות למבני ציבור, דת ובתי מרחץ. בחלק מרצפות הפסיפס נמצאו סמלים דתיים, ציורי חיות, כתובות וצורות גיאומטריות מורכבות. גודל האבנים המרכיבות את הפסיפס נחשב לאחת האינדיקציות המרכזיות לאיכות הפסיפס. ככל שהאבנים קטנות יותר והמגוון שלהן רב יותר הפסיפס נחשב (בדרך כלל) איכותי יותר. אם כי ברור שגודל האבנים במוזאיקה רחוק מלהיות המדד היחיד לאיכות. עבודות פסיפס ראשונות נמצאו ביוון והן מתוארכות למאה השישית לפני הספירה. עבודות עתיקות אלו היו עשויות מחלוקי נחל לא מעובדים ויצרו תבניות גיאומטריות פשוטות. בתקופת האימפריה הרומית עבודת המוזאיקה התחילה לעטר גם קירות ובנוסף מגוון הצבעים של האבנים וסוגי האבנים גדל. בתחילת המאה השמונה עשרה זכתה אומנות הפסיפס לתקופת זוהר חדשה כשהוותיקן נתן את חסותו להקמת סדנת פסיפס שמטרתה הייתה להעתיק יצירות אמנות חשובות של התקופה בטכניקה זו. בהמשך התחילו לייצר בסדנה זו גם עבודות פסיפס חדשות. התפתחות נוספת מתחילה באמצע המאה ה-19, בוונציה, עת עובר ייצור הפסיפס תיעוש ומשם מתפשטת אמנות המוזאיקה בצורתה החדשה למקומות שונים בעולם.