|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | | | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
 
|
|
תיאור הבלוג:   בבלוג יפורסמו הגיגים שלי על החיים שלי כאישה וכאדם: כאישה בשנות הארבעים לחייה (הידוע גם כגיל ההתבגרות השני), כמישהי שהגיעה מרקע חילוני והתחתנה עם גבר דתי, כאמא לילדה עם צרכים מיוחדים, כאישה שלאחר 22 שנים כשכירה החליטה לפתוח עסק עצמאי, געגועיי לאנשים שהיו ואינם, מחשבות על תקיעות וצמיחה, על זהותי כאמא, כאשת איש, וכד'..החיים, נו!
|
|
|
|
|
פורסם ב 19/04/2010
|
|
...הוא שוב הגיע, יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. כילדה חוויתי אותו בעיקר דרך החולצה הלבנה בטכס בבית הספר, והשמש הקופחת בזמן הצפירה. כנערה הוא היה בעיקר שירים יפים ברדיו, ואוירה ירושלמית עצובה, אפילו עוד יותר עצובה וכבדה מבדרך כלל. כבחורה צעירה, משום מה, הכי התנתקתי. אני זוכרת, לבושתי, אפילו כמה שנים שהתבאסתי מכך שבתי הקפה והמסעדות היו סגורים בערב יום הזכרון.. כאמא צעירה הייתי עסוקה מידי בגידול וטיפול מכדי להתעמק רגשית בכל מה שקרה סביבי. אמנם הסיפורים ברדיו קרעו את הלב, אבל אני מיהרתי להוציא מהמעון, וחשבתי בעיקר על הצרות הקטנות, הכל-כך קטנות של הרגע. היום ילדיי כבר גדולים יותר. שני בנים יש לי, בן כמעט 13 ובן 8. חזרתי איתם מטכס יום הזכרון אתמול בערב, ופתאם "צילמתי" את התמונה מהצד - אני פוסעת בין שני בניי במורד המדרכה, אוחזת אותם בידיהם, אחד מכל צד. הכל כל כך מוגן, שליו, תמים..בבית מחכה לנו ארוחת ערב, מקלחות, מיטות, לילה שקט. מי יודע מה יהיה בעתיד?? גם אותן האמהות השכולות שאת קולותיהן השבורים אני שומעת בתכניות ליום הזכרון היו פעם במקום שלי. ילדיהן האבודים היו פעם בני עשרה צעירים ורעננים, והכל היה כל כך מסודר, ומובנה ובשליטה..השאלות הכי גדולות שלהן היו אז כמה הוא משקיע בלימודי מתמטיקה, או אם יש לו חיי חברה טובים, ומתי הוא יתחיל טיפולים אצל האורתודונט .. ?? האם הן ידעו אז להעריך את הרגע? לנצור את השקט? להבין את קוטן הבעיות? פתאם בא לי לתפוס את ילדיי ובן זוגי ופשוט לברוח מכאן..לברוח מהמקום האלים הזה, מ"הרולטה הרוסית" הזו שמחכה לי בעתיד..האם אהיה חלק ממשפחת השכול או האם אנצל? מה יותר חשוב - לחיות כאן ולשלוח את בניי לצבא או להציל את נפשי ואת שפיותי? האם אותן אמהות ואבות שעולים כל יום לקבר אהוביהם, משתטחים ובוכים, מנשקים וכואבים - האם הם חושבים בדיעבד שזה היה שווה את זה, לחיות כאן, לשלוח את הילד האהוב לצבא?? אני חושבת את כל זה ויודעת את התשובות. אני של כאן. שייכת לעם הזה, למורשת שלו, להסטוריה שלו, לנס ולפלא הזה שכבר כמעט שכחנו אותו "להיות עם חופשי בארצנו". לעולם לא אוכל לחיות עם עצמי אם אברח מכאן. אני חלק ממשהו גדול יותר, שהתחיל לפני כמה אלפי שנים ושרד כל כך הרבה תלאות ונסיונות הכחדה. איך אוכל להתנכר לזהותי היהודית והישראלית? יהיה מה שיהיה, אצטרך לשחרר שליטה, ובעיקר: להעריך את מה שיש. לנצור את הרגעים הקטנים, השלווים, הכאילו-לא-משמעותיים של החיים, כי זה תמצית הכל, בעצם. הידקתי את אחיזתי בידיהם והמשכנו לצעוד הביתה.
|
|
 
|
|
 
|
|
|
|
|
|
|
|