מהלך מודרני חשוב ומעניין היה השימוש ברעיון המסכה במסגרת החורגת מתחום הדת והאמנות. הפסיכואנליטיקאי השוויצרי קארל גוסטב יונג טען כי התנהגותו של האדם בסביבה החברתית אינה משקפת את זהותו הפנימית אלא זהות חיצונית שהוא עוטה על עצמו על מנת לרצות את הסביבה. יונג כינה התנהגות זו "פרסונה" – המסכה. לדבריו, הפרסונה היא למעשה הפנים החלופיים, קרי הזהות ה"חיצונית" של האדם. על פי גישה זו, אופני ההתנהגות האנושית, ובהם נימוסי האדם, הנורמות המנחות אותו, והמטרות אליהן הוא שואף, מעוצבים על ידי דרישות הקהילה החברתית, ומשקפים לא את אישיותו הפנימית, אלא את זהותו החיצונית, הפרסונה שלו.  

סיבת הפולחנים שכללו שימוש במסכות היתה האמונה כי הפנים הם שמייצגים את חייו ואת אישיותו של האדם. בהתאם, חבישת המסכה סימלה אימוץ מוחלט של אישיות חלופית, תוך נטישת האישיות המקורית של חובש המסכה. חובשי המסכה אימצו את אישיותו של האל, של אב קדמון, או של בעל חיים – מציאותי או דמיוני – ובדרך זו קיימו ריטואלים מסוגים שונים. תפיסה זו של המסכה עמדה ברקע חבישת מסכות על פניהם של המתים שנועדה להעניק להם, באמצעות הפנים החלופיים, חיי נצח. ביטוי דומה לקישור שמציעה המסכה בין החיים למתים עולה מפולחנו של דיוניסוס בתוקף תפקידו כאל המוות ואל הצומח כלל פולחן דיוניסוס חבישת מסכה, כסמל לשילוב בין החיים לבין המתים. כך, בטרגדיות היווניות, בקומדיות, ובשאר סוגי המחזות, לא הופיע על בימת התיאטרון היווני אדם שאינו חבוש מסיכה. בתיאטראות הרומיים אומץ כלל זה גם לגבי הפנטומימאים. 

לאחר המעבר לתיאטרון, התפיסה הפולחנית בדבר המסכה כפני האישיות החלופית אומצה גם בקרב הציבור הרחב. זאת במסגרת הפסטיבלים ההמוניים שנהגו ברומא. בחלק מן החגיגות העונתיות שהוקדשו לאלים שונים נהג ההמון שפקד את האירוע לחבוש מסכות (או איפור) המייצגות את האל הספציפי נשוא הפסטיבל (או דמויות אחרות הקשורות בו). גם בשלב מאוחר יותר, כשהפסטיבל איבד את משמעויותיו המקוריות, המשיך נוהג חבישת המסכות, וניתנו לו משמעויות חדשותו ומנותקות מן הדת.

עיקר חשיבותה של המסכה כסמל ברוקי מובהק בא לידי ביטוי במסגרת התיאטרון. הסגנון של הקומדיה דל ארטה הגיע לשיאו במאה ה-17, הן במובן של הצלחת מחזותיו, והן במובן של השפעותיו על מחזאים ברחבי אירופה (מולייר הצרפתי הוא המפורסם שבהם). כך, הפכו המסכות למאפיין המרכזי של התיאטרון ביבשת.

מסכה אפריקאית - מיועדת בדרך כלל לרקדן נבחר או יזום. ולובשים אותה במהלך חגיגות,
טכסי התקבלות, קציר התבואה, הכנות למלחמה, בזמן מלחמה ושלום, בשלשה אופנים:
כיסוי הפנים במאונך,  כמו קסדה/כובע פלדה שמכסה את כל הראש,  וככרבולת שמונחת על הראש ומכוסה בבד, כחלק מהתחפושת.
במהלך הטכס הרקדן נכנס לטראנס עמוק שמאפשר לו ליצור קשר עם אבותיו הקדמונים ומביא דברי חכמה לעתיד מפיהם בעזרת מתרגם. הטכסים הפולחניים מלווים בשירה, בריקוד ובמוסיקה מסורתית אפריקנית שמנוגנת על ידי  כלי נגינה מסורתיים אפריקניים.

קישורים:

מסכה אינדיאנית - http://www.native-languages.org/masks.htm

מסכה יפנית - בייגין - http://www.sldinter.com/chinese-beijing-opera-and-masks.html