ההווה המצוי- יום טיפוסי בחיי (מרץ 2009 )
בקושי ישנה בלילה.
מתעוררת מבכי של אליאן ב 4 בבוקר.
קמה מוקדם, מתארגנת בלחץ, מארגנת את אליאן, בקושי מספיקה לשתות קפה. רואה את ולדי 2 דקות.
רצה עם אליאן לגן- הוא תמיד ראשון שם.
רצה לעבודה א – עובדת כמטורפת, רצה בין אנשים. בגדול- ניהנת מעבודתי, אך חושבת לפחות פעם אחת ביום- זה לא מה שאני הולכת לעשות כל חי. אני טובה בעבודתי, אכפתית, מקצועית, אנשים אוהבים אותי. אני ניהנת לתת. נועדתי לעבוד עם האנשים.
אך תמיד יש בי מחשבה, לא בשביל זה באתי לכאן, אני מסוגלת ליותר, מסוגלת למשהו אחר לגמרי.
כמעט ולא אוכלת כל היום. כל הזמן בריצה.
רצה לעבודה ב, או במקרה הטוב- לאיזה שהוא קורס/סדנא מספר 10000 בחיי. כדי עוד להיתחכם, להישתכל, ולהיתקרב לפסגת האושר. אך לא מגיעה לשם.
מגיעה הביתה מאוחר. כמעט ולא אוכלת. ולדי כבר אסף את אליאן.
במקרה הטוב, רואה את אליאן שעה-שעתיים, אך גמורה לגמרי, ואין כל כך כוח למשחקים. מאלצת את עצמי בכל מקרה.
בסוף מגלה בפעם האלף- שאני ניהנת מזה. ואיזה ילד מקסים יש לי. חבל רק שאשכח את זה עד מחר.
במקרה הטוב, מתחבקת ומתנשקת עם ולדי, עד חצי שעה, במקרה הטוב ביותר. מנסה לדבר איתו על מה עובר לי בראש. אך לרוב בוחרת לא לשתף. לא תמיד מוצאת ערוץ לעניין אותו במחשבותיי.
במקרה הטוב, מקשקשת עם איזו שהיא חברה בטלפון, סליחה, לא בבית, אלא בדרך הביתה מעבודה, בנהיגה. כל פעם מישהי אחרת, תורנית. מתגעגעת לכולם, אך אני וכולם- במירוץ החולדות, אחרי הזנב של עצמן. אין זמן לפגישות באמצע שבוע. ואין כוח.
אך בכל סופ"ש משתדלת לצאת, להיות עם משפחתי, להיתפנות לאליאן, להיפגש עם חברים. אז עוד לא הכל אבוד. יש שבבים של דאגה לעצמי.
תמיד מוצאת זמן, לפחות פעם-פעמים בחודשיים למספרה, מניקיור, קניות. חשוב לי טיפוח...
במקרה הגרוע, אליאן כבר ישן. אני מתה מעייפות, לא בא לי לעשות כלום.
בערב בוהה ונירדמת מול טלוויזיה, מול תוכנית ריאליטי תורנית, וחושבת לעצמי, בחיים לא יהיה לי אומץ להישתתף ב "הישרדות"/מירוץ למיליון....
ניזכרת בזמנים שהיה לי זמן לקרוא ספרים, לא העצמה ולא מקצועי, כפי שלפעמים כעת, אלא סתם ספרים בשביל הנפש.
מתעוררת בסביבות 12 בלילה על הספה. מנסה להיתעורר, לצחצח שיניים, להיתפשט ולהיתקלח.
ולדי כבר ישן מזמן למעלה. אוספת את עצמי ועוברת לחדר. הנה, ניגמר עוד יום. חבל לי ללכת לישון, כי הזמן שלי עם עצמי ניגמר. מחר שוב אותן ריצות, אותו סיפוק וגאווה ותקווה מעורבים עם תחושת החמצה, פיספוס ופחד שככה זה ימשך.....
יום בחיי (העתיד הרצוי)- מרץ 2014
ישנה בלילה שינה מלאת שלווה ורוגע.
מתעוררת ב 6:30 עם שעון מעורר, מרגישה רעננה.
מעירה את הילדים ומארגנת אותם להסעה לגן ובה"ס.
אוכלת עם ולדי ארוחת בוקר, בשקט, רק אנחנו. מלווה את ולדי לעבודה.
מתארגנת בשקט.
מתחילה לעבוד על הספר החדש שלי. הכתיבה זורמת אני מלאת השראה, אנרגיה, תשוקה ויצירתיות. בטוח הוא יצליח כפי שהצליח ספרי הראשון. אני שמחה שיש בחלקי מתנה נפלאה להעיר דרך לנשים רבות בדרך אל החיים הרצוים, חיים שהן בוחרות לעצמן. לא כתחליף וברירת מחדל, אלא חיות את חלומן.
ב 11 ניפגשת בבית קפה עם חברה, אוכלת ארוחת צהריים.
ב 12 אני הולכת למרכז שלי "לחיות את החלום". המזכירה מחייכת אליי ומספרת לי על הקבוצות התעמלות שהתקיימו בבוקר – בייבי יוגה, יוגה, פילאטיס.
אני בודקת ביומני ורואה שיש לי כמה פגישות יעוץ אישיות עם הנשים.
אני מאד ניהנת מהפגישות האלו. הן ממלאות אותי בסיפוק ואושר. להיות מגדלאור לאחרות, באהבה ובאכפתיות.
אני עוברת על תוכנית הסדנאות השבועית שמתקיימות במרכזי – חלקן אני מעבירה, חלקן- מדריכות אורחות. הכנה ללידה טבעית, סדנת מגע/עיסוי תינוקות, להגשים חלום, הצלחה בקריירה, המסע אל עצמי , אסרטיביות, דימוי עצמי,....
איזה כיף שיש לי זכות ללוות את הנשים בדרך אל השינוי, אל מחוז חפציהן.
אני מתקשרת לקבוע לי פגישה עם מנכ"ל ערוץ 2- ברצוני להציג את מועמדותי להיתארח בתוכנית בוקר ולספר על מרכזי. (בלב- אני מתכננת לקבל פינה קבועה....).
בצהריים יש לי כמה פגישות – אך עוד ניתן להעשיר את מגוון הפעילויות של מרכזי.
לאחר מכן- טיפול או 2 אורוגניטליים, זה מה שנישאר מהפיזיוטרפיה- אני מתחמה בטיפול בכאבים ביחסי מין.
ב 4:30 אני אוספת את ילדים מהגן/צהרון, ב 5:30 – כולנו, יחד עם ולדי אוכלים ארוחת ערב ומשחקים משחקי חברה.
בערב, ב 7:30 , כפעמיים בשבוע אני מעבירה סדנאות למימוש הפוטנציאל האישי של נשים/הכנה ללידה מתוך עוצמה. ועוד פעם בשבוע- יש לי פגישות ייעוץ אישיות.
בימים אחרים אנחנו מטיילים כולנו יחד ובערב- אני משוחחת עם ולדי ו/או קוראת ספר שירה, ולפעמים- מתאמנת עם ולדי- ריצה, יוגה. ולדי מתאמן כל יום עוד מלפני 7 שנים, ותמיד חלמתי להיצטרף.
נכון, יומי עמוס, אך הוא מלא סיפוק ואושר , שאני חיה את חלומי, שמחה במנת חלקי, ויודעת בבירור- איזה עוד פסגות רוצה לכבוש, תוך שמירה על אבני יסוד- משפחה, צמיחה אישית, הרפיה – ורק אותם אני רוצה לכבוש. למדתי להיתמקד במה ש"יש" ו"מה עוד בדיוק אני רוצה".
איזה כיף! איזה נחט! אני נראת ניפלא, מלאת מרץ ואנרגיה, אפילו בשעה כה מאוחרת אני הולכת לישון ונירדמת בחיבוק עם ולדי, עם חיוך על שפתינו....