עכשיו, שבועיים אחרי שהסתיימה שנת 2008 אני עוצרת רגע להביט לאחור בפרספקטיבה אחרת.
כזו, שלוקחת בחשבון את כל העומק והמֶשך של השנה הזו.
שנה, שאם הייתם עושים לי ניטור רגשי במהלכה, קרוב לוודאי שהייתם מקבלים נייר לבן עם גל מתפתל, עקלקל, משתולל, למעלה למטה.
שמעתי את עצמי אומרת המון פעמים (בעיקר לעצמי) שקשה לי.
אבל לא, זה לא היה קשה זה היה מורכב.
ונדרשתי לפעול מתוך מצבים רגשיים ששאבו אותי עמוק לתוך עצמי, ובכל זאת, כמו צוללן שיורד למים פנימה בלי בלון, ועולה מהר לשאוף אוויר ולמלא את הריאות, כך גם אני, עליתי בתדירויות תכופות למעלה, על פני המים, לשאוף עוד חמצן. בשאיפות של מי שעומדת להיחנק מחוסר אוויר.

את החמצן שלי אני מקבלת מעשייה ומאהבה. בעצם הייתי צריכה לכתוב מאהבה ומעשייה, דווקא בסדר הזה. ואם היא עשייה שיש בה גם תרומה לאנשים אחרים, היא ממלאת אותי יותר. כתבתי על זה פעם, על התגמול הרוחני.

ובכל זאת, כאשר האישור מהסביבה לא הגיע בצורה שאליה ייחלתי - פקפקתי בעצמי, ביטלתי את היכולות שלי, צילקתי את הנפש שלי באמירות מכאיבות שסותרות את המהות הפנימית שלי.
הצהרות שגרמו לי להיבנות אל תוך אני שיקרי שהוא המסכה של מי שהיא אני באמת.

עכשיו, כשהסתיימה שנת 2008 ואני עומדת על מפתנה של 2009 עם ההבנות האלה, אני סופרת מלאי. מחפשת הוכחות לכך שאני אחראית לצלקות כמו שאני אחראית להפסיק לצלוק את עצמי.

אני מרגישה כמי שעומדת על במה של חלוקת פרסי אוסקר, מול עיניהם של אלפי אנשים, מזמינה את הכוכב הבא לקבל את פרסי ההוקרה לשנת 2008. אני שומעת את השקט שמשתרר באולם הענק הזה, שבו כולם מחכים למוצא פי... מי הוא זה שהולך לקבל את פרס ההוקרה בהא הידיעה לשנת 2008? 

את ההוקרה הגדולה ביותר בשנת 2008 אני מעניקה לי. לעצמי. על שאני בכלל מסוגלת לעמוד על הבמה הזו ולחלוק את האמת שלי ברבים. גם אם היא אמת שלפעמים מראה שהמלך הוא עירום. כולנו נולדו עירומים והלוואי ויכולתי להשתתף אי פעם באחד מהפסטיבלים האלה שבהם כולם מסתובבים עירומים ושלמים עם החוויה הזו. לא אני. איפה אני ואיפה להסתובב בעירום לעיניהם של מאות אנשים??

 ועכשיו, פרס מיוחד מוענק לתהליך האישי שאנחנו עוברים (איתן ואני).

מזה שלושה חודשים אנחנו חווים תהליך אימון תודעתי (כל אחד בפני עצמו, רק שבמקביל) שמשנה לנו את החיים מקצה אל קצה ותוך כדי מרעיד לנו את סיפי הנשמה, מעורר סערות מפחידות ומביא אותנו אל שחר חדש של ים כחול, מים רגועים, שמש חמימה, ושלווה. וחוזר חלילה.

מתוך הסערות צף ועולה הכאב, העצב, הקושי. מתוך הסערות מתעוררות ההבנות, התובנות, הרצונות הכמוסים שנדחקו אל קרן הפינה וסביבם נרקמו קורי עכבישה עד שאי אפשר בכלל להבחין בהם.

ואחרי הסערות, מגיע השקט שמביא איתו רגשות חדשים של אהבה, של שמחה, של אופטימיות, של הסכמה לקבל את מה שיש ברגע זה.

לא, זה ממש לא פשוט. זה אפילו מורכב מאוד. יש רגעים של ייאוש. יש רגעים של התפרקות אבל מעל לכל, חגה האופטימיות ומזכירה לי בכל רגע ורגע לאן אני רוצה להגיע, מה אני רוצה לעצמי בחיים האלה.

 אז מה עוד היה לנו בשנת 2008 שאני מוקירה?

עברנו לבית חדש, בנינו משרד וקליניקה, מצאתי את המרחב הפיסי שמארח אותי ואת המתאמנים שלי בנועם ובחום.

כתבתי ספר. זנחתי אותו חודשים ארוכים בספריה שבמחשב. התרחקתי ממנו. חזרתי ושכתבתי. התרחקתי. התרחקתי מספיק כדי להיות מסוגלת לחזור, לקרוא אותו, להבין מה יש בו בדבר הזה שאני רוצה לשחרר לעולם, ואז, לעשות את זה. לתת את הספרינט האחרון במרתון הזה ובשלושה חודשים: לשכתב, להגות, לערוך, לארוז, לתכנן את האתר שימכור את הספר, להגדיר את כל תהליכי העבודה והמכירה, לבנות אותו, את האתר לבד ועוד ועוד. רק מלכתוב את זה אני מתעייפת.

הנה הסבר מעולה לעיגולים הכהים שיש לי מתחת לעיניים חודשים ארוכים.

איתן התוודע לעולם יזמות עסקית באינטרנט. גלש, חרש, למד, הפנים ובנה לנו עוד שני ערוצים לקידום העסק שלנו אחד בעברית ובימים אלה עולה אתר נוסף באנגלית, שפונה אל קהל היעד העולמי.

בפחות משלושה חודשים איתן השחיז את הכתיבה לקולחת, עניינית, שיווקית, ותכליתית. מדהים. מדהים לקרוא ומדהים לראות התפתחות כזו אצל האיש שלצידו אני חיה. וזה עובד: אנשים קוראים ואנשים פונים, והנה אנחנו רואים את הניצנים הראשונים של הלבלוב טרם העונה.

ובעצם, יש כל כך הרבה דברים שהספקנו לעשות השנה הזו. יש כל כך הרבה דברים שקרו וקורים בתוכנו ומחוצה לנו שאי אפשר באמת לכתוב הכול.

רק שעכשיו אני מזכירה לעצמי שכל הספירת מלאי הזו נועדה כדי להחזיר אותי ממש ברגעים אלה לראות את מה שיש ולא לכאוב את  מה (שעדיין) אין.

להזכיר לי שהשמיים תכולים ושקטים  גם כשענן אפור ואימתני מסתובב לנו כאן מעל המשרד בפרדס חנה ומאיים להציף שוב את החצר ואת כל הארגזים שעומדים בחוץ. רק שהם (השמים) נמצאים מעליו, מעל הענן האפור. ואם אני רוצה לראות אותם, אני צריכה לעלות למעלה, לחוג בגובה ולהסתכל על החיים שלי ממעוף הציפור.

להחזיר אותי אל הפרופורציות שבבסיסן היכולות והפוטנציאל של כל חלק וחלק שקיים בי בחיים האלה.

 ברוכה הבאה שנת 2009.

מי ייתן ותביאי עימך מרחב התפתחות, צמיחה, מימוש והגשמה לכל חלום ולכל שאיפה לכל אדם ויצור שחי על האדמה הזו.

 קרן כהן