כולנו יושבי אוהלים" (2)או: על אהבה ומשמעות  מאת ד"ר רבקה נרדי, 4/8/2011

אני קוראת את הכתבות, אני מאזינה לפרשנויות, אני שומעת את הקולות – והכול מגיע אלי כשירה, כפיוט. האם השתגעתי? האם הרעב שלי לקוד אחר ביחסי אנוש, ביחסי אזרח-שלטון – קוד טהור, מוסרי, אוהב, מחויב – הפך אותי לרגישה ייתר על המידה? מה קורה לי, מה קורה לנו? ואני שמה לב שאני לא רוצה לשמוע את הקולות המפלגים. כמו ילדה שרוצה לשמוע סיפור טוב, יותר נכון אגדה גדולה מהחיים.

מי לא זוכר את הימים הזוהרים שהבטיחו את אובמה לעולם, רגע לפני שנבחר. הוא מילא כיכרות בקריאת השינוי שלו – "כן אנחנו יכולים", הוא שילהב, הוא הצית את דמיונם של האמריקאים ולמעשה של מיליונים ברחבי העולם כולו. הוא גרם לבני אדם שונים בדתם, בצבע עורם, במוצאם האתני והלאומי ובתרבותם רגעים של אחדות ואהבה. כמה רומנטי כל זה היה.  כמה מעורר תקווה. האם מישהו יכול לחיות ולחוש משמעות ללא תקווה? אין ספק שאנחנו מתגעגעים למשהו. בשפת התמימים קוראים לזה "ערכים", "משמעות". ואולי התמימים שבינינו יודעים משהו שהציניקנים שכחו או פוחדים להיזכר.  עיסוקי מפגישי אותי עם נשים וגברים הגונים ושוחרי טוב הסובלים ממה שויקטור פרנקל כינה "ריק קיומי". אותה ריקנות עמומה שמאחוריה התהייה המאיימת – לשם מה כל "המהומה"? מה התכלית? ועל מנת לא לחשוב יותר מידי ממלאים את הריק הקיומי הזה במיני דברים מזויפים (מרדף אחר כסף ותהילה, התמכרות לכוח ושליטה), ובתוככי נשמתם חשים את השקר, את הזיוף. ואז  "פתאום קם אדם ומתחיל ללכת..." נס קטן קורה לנו.  אנחנו מוצאים תכלית. אנחנו שוב מדברים בשפה ברורה שמבחינה בין טוב ורע. ואכן זו שמחת הגילוי עליה כתבתי ברשימתי הקודמת.  ואז לפתע, מ"שומקום" מגיח לו רמז ראשון ליום האהבה שיחול כזכור בט"ו באב. ואני מתבלבלת. כי משום מה נדמה לי שאני שומעת את יום האהבה מדבר אלי, מתחנן אלי שאשתף איתו פעולה ואשמיע את קולו הדורש שינוי. כי נמאס לו. כן, ממש נמאס לו להיות עלה תאנה, שנה אחר שנה, לזוגות שעושים עצמם רומנטיים ואוהבים ומתנהגים "כאילו", ובכלל לא מתכוונים. והוא לוחש לי באוזן שהוא עומד להכריז על מרד, "כן, כן בהשפעת המחאה היפה שלכם", הוא אומר לי בנימה צינית-מיוסרת-משועשעת, "גם אני רוצה למחות. אני רוצה יום אהבה עם כוונה".   "מה כוונתך?", אני קצת נבהלת מהתעוזה הדמיונית שלו ורוצה להקים את עצמי בכוח מההזיה המשונה אליה שקעתי.  "מה הכוונה? את באמת רוצה לדעת?" הוא מסתכל יש לעיני ובוחן אותי אם כוונותיי רציניות. "אז ככה: "אני שואל את עצמי אם בכלל מגיע לכם לחגוג את יום האהבה. אתם בכלל לא מבינים כלום, אבל אולי בזכות מה שקורה לכם עכשיו תבינו משהו גם באהבה זוגית...?"  "איך זה קשור בכלל?" אני מתעצבנת. "איך זה קשור?"  "את באמת לא רואה?. הרי זה ברור כשמש! אתם כועסים על המדינה – שהיא יודעת לקחת ולא נותנת בחזרה. נכון? ובכן זה מה שאתם עושים בזוגיות. כל אחד מכם רוצה לקבל, לקבל, לקבל. אבל לתת? איזו קמצנות, איזו חשדנות. אתם מתלוננים שהפוליטיקאים לא מקשיבים לצרכים שלכם. שאלה לי – האם אתם מקשיבים לצרכים של בן או בת הזוג שלכם??.  אתם זועקים חמס שלמדינה לא איכפת מכם. היא נצלנית. האם לכם יש אמפתיה לבן או לבת הזוג שלכם??.אתם מתעצבנים על ההתנשאות של הפוליטיקאים והטייקונים. נכון? האם אתם יודעים להיות בגובה העיניים עם בן או בת הזוג שלכם???. "אז מה אתה רוצה?" אני חשה את הבהלה העולה מגרוני. "אתה מגזים. יש אנשים שיודעים לאהוב. למה אתה מתנפל ככה?"

"כי הגיע הזמן", משיב לי יום האהבה בשקט. לא די בטקסים של פעם בשנה. צריך שינוי עמוק. כל אדם, כל גבר , כל אישה צריך לעשות חשבון נפש, גם ביום האהבה. כן, כן, ואל תסתכלי עלי כאילו את לא מבינה..."ובכן יש לי תנאים", הוא מוסיף בתוקף:"אני מבקש שתכבדו את האהבה. תוקירו אותו, לא רק בטקסים ובחתונות שעולות המון כסף ומנקרות את העיניים. תכבדו, תהיו נאמנים, תקשיבו, תראו, תראו באמת זו את זה. זו מהות האהבה. בין גבר לאישה בין בני אדם, בין אדם לקהילה בה הוא חי.אני מבקש יותר השתדלות, יותר מחויבות, יותר הוגנות, יותר שיתוף, יותר שמחה, יותר רכות, יותר מגע אוהב – גם כשקשה ולחוץ ולא נוח. אני פה רק להזכיר שאפשר.  ואני נשאר גם בשביל המחאה הצודקת שלכם, באהבה, מכל הלב.