כשאני מנסה לענות על השאלה איזה מקום תופשת היהדות בזהותי (כן, זה קורה לי לפעמים) אני קושרת בכך באופן מידי את החיים בארץ. אינני יכולה להתייחס למייחד אותי כיהודיה בלא לכרוך בכך את היותי ישראלית. כמובן, חגיגת חגי היהדות, על אף שהם נחגגים באופן סמלי ביותר ועונים אך ורק על צורך רגשי, היא אספקט נוסף של יהדותי. מאפיין נוסף קשור ביחסי אל הלא יהודי. העם היהודי נחן בייחוד של פחד . כמובן, יש לי תחושה פנימית של וודאיות בקשר להיות כל בני האדם שווים ואינני רואה צורך להישען כאן על תורות מדעיות המפריכות את התיאוריות הגזעניות; אך האם יכול אדם לומר שהוא מתייחס ללא יהודי כשם שהוא מתייחס ליהודי בעוד שמן הראשון הוא מפחד? בזמן שהיה בחו"ל, איזה ישראלי לא ייתן את הדעת לכך שהוא מראה דרכון ישראלי בביקורת הגבולות ומעתה האדם שמולו ידע שהוא יהודי/ ישראלי? במקרה שלי, משום שיש לי דרכון צרפתי, הפחד יתבטא בכך שאקפיד להציג דווקא אותו. לעולם לא אציג את עצמי באמצעות הדרכון הישראלי כשיש באפשרותי להציג את האחר. אך חוויה זו, יש להכיר, איננה טרגית כל-כך ואף נראה זה מעט מוגזם לקרוא להצגת דרכון שני "פחד". אני רוצה להתייחס כאן באופן מיוחד ליחסי לערביי ארץ ישראל. ושוב, קל מאוד לומר שאני מתייחסת אל הערבי בדיוק כאל היהודי ומן הצד השני לשקשק כשהערבי עולה לאוטובוס ולוודא בהצצה חפוזה שאין לו תיק גדול מדי או כרס שלא נראית קשורה לגוף. כמובן, פחד הוא רגש ואיננו יכולים לשלוט בו אך חשוב שנזכור את תוצאותיו של פחד זה. אתגר קרת מתאר בסיפורו "ערבי עם שפם" את אותה סיטואציה של עלייתו של ערבי לאוטובוס בישראל. כדרכו, הוא עושה זו בהקצנה, בתחכום ובהומור:
"לאוטובוס עלה ערבי עם שפם. אפילו אם לא היה בו כלום ערבי, אפילו אם הוא לא היה ערבי בכלל, ישר היית יכול לראות את זה לפי השפם. שערות של שפמים של ערבים הולכות תמיד למטה בזמן ששערות של שפמים של אנשים רגילים הולכות בעיקר לצדדים. הערבי החזיק ביד סל גדול, הלך במעבר אחורה, והתרכז כל הזמן בכביש מקדימה, כאילו זה הוא שנוהג (נאוה אומרת שלערבים אסור לנהוג במכוניות, ואם כבר מרשים להם זה רק בפזו כי הפח שלהם יותר רך). אז ככה הוא הולך לו אחורה במעבר , בלי לחשוב על אף אחד אחר ופתאום הוא דרך לי על הרגל (על הרגל, לא על הנעל, ממש על הרגל), אז צעקתי עליו , "תסתכל לאן שאתה הולך יא חתיכת ערבי מסריח," וגם "כוס על האמ- אמ- אמא שלך" (כי אולי הוא לא מבין עברית). הערבי דיבר דיבור ערבי מתחנף כזה, עם "ב" במקום "פ", ביקש כל הזמן סליחה ונישק לי את היד, ואני נורא פחדתי שיש לו סכין של קצבים בסל ושהוא יוציא אותה וידקור אותי..."
"...אז הערבי אמר "סליחה, סליחה, סליחה" וכל השפם שלו דוקר לי את היד. שפמים מתיל יש להם. מרוב פחד אמרתי לו "יאללה עוף לי מהעיניים, יא חתיכת מסריח." אז הוא הלך והתיישב בסוף של האוטובוס. תמיד הם מתיישבים בסוף, בשביל שכל הדרך הבן- אדם יצטרך לשאול את עצמו אם הם יתגנבו אליו עם הסכין או לא, ויסתובב כל הזמן אחורה עד שייתפס לו הצוואר. והם אף פעם לא מתגנבים. שיות תמימות, ואחר-כך למי נתפס הצוואר? לאנשים כמוני וכמוך והם יוצאים נקיים. "זה הכל בגלל שאנחנו לא מספיק קשוחים אתם," אמרתי לחתיך שישב מולי בכיסאות של ההפוכים. היה חשוב לי להתיידד אתו, כדי שאם הערבי מאחורה ישלוף את הסכין מהסל אז הוא יזהיר אותי. אבל הוא היה סתם אנטיפט וצעק שכולם זונות ונהיינו מדינה של גזענים. הו צעק וקילל ואחר כך עוד פעם צעק, נזל לו ריר מהפה כמו למשוגע. וכל מה שהוא דיבר לא היה קשור בכלל לעניין. להגיד עלי שאני גזעני/ת זה הדבר הכי שטותי בעולם. זה כמו להגיד על אפרסק שהוא דביל, או על הלוגן שהחיים שלו בזבל. זה בכלל לא רלוונטי. אין לי דעות בנושא גזענות או פוליטיקה, כמו שאין לי דעות בנושאים כמו שוביניזם ופמיניזם. דעות אף פעם לא, אצלי זה עקרון. בשביל דעות צריך להיות מגובש. ואני?..."
פחד איננו גזענות ואינו נובע מקטלוג בני האדם באפן רציונאלי אלא מן המציאות היומיומית, אך תוצאת הפחד היא בלתי נמנעת. אליעזר ברקן, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת קלרמונט בקליפורניה מסביר יפה בספרו "פרימיטיביזם אידיאולוגיה ותשוקה בתרבות המודרנית" את הסכנה שבפחד זה:
"אנו יכולים לעסוק בתופעה מסוימת רק באופן שבו היא משתקפת בתודעתנו- דרך פילטרים תרבותיים רבים. כאשר אנו אומרים "אפריקה" או "אירופה" אנו מדמיינים לעצמנו סדרה שלמה של דימויים תרבותיים דרכם אנו רואים את אירופה או את אפריקה. שתי היבשות קיימות, כמובן, כמקום שלא תלוי בדרך הסתכלותנו בהן, אולם בכל הנוגע אלינו, אפריקה או אירופה קיימות אך ורק דרך המשקפיים שבהם אנו מסתכלים עליהן. יתר על כן, ההתבוננות שלנו על המקום, החברה והתרבות, גוררת גם פעולות שונות מצדנו, המביאות לשינוי במהותו של אותו מקום. ודאי נכון הדבר כאשר הצופה הנו חזק יותר פוליטית וכלכלית, ו"מבטו" (למעשה- פעולותיו) משפיע על האובייקט."
כאן המקום להעלות את ההסתייגות השניה מאמירתי הבסיסית. מתוך הקושי שבחיים בגולה קמה ארץ ישראל שהיא מסגרת לקיום מציאות יהודית טוטאלית ומגנה על העם היהודי מפני התבוללות. והרי, אם ארץ ישראל מזוהה עם העם היהודי, הרי שרק לאחר מאמץ רב יוכל הנוצרי או המוסלמי להיחשב לאזרח ישראלי . אך האם יהיו אלה ישראלים כפי שצרפתי מוסלמי וצרפתי יהודי נחשבים בני העם הצרפתי? האם יוכל לכהן כאן ראש ממשלה נוצרי? גם כאן, ניתן לומר כי היות חלק מעם שאינו מאפשר זאת יש בכך משום גזענות. והרי חוסר השלמות: הייתי רוצה שיחיו כאן כל בני העמים בשלום ובאחווה אך המציאות מכתיבה אחרת. באותה מידה אני רוצה לדעת שאם ההיסטוריה חוזרת ומתרחש טבח ביהודים -יש להם (כלומר לי) מקום מקלט וממשלה שלמה שכל מהותה הוא להגן עליהם.
תרשו לי לסיים במשפט הוליוודי. אני אישית, עוד לא מצאתי את התסריט שישמע אמין:
אולי בעוד שנים רבות, כשימים טובים יותר יגיעו, והשואה תדהה הרחק באופק, נוכל בני העם היהודי , להסיר את סורגי ההגנה מעל לבינו ולקבל אלינו את חברינו, בני העמים האחרים.