|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | | | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תיאור הבלוג: את דינה הכרתי לפני מספר חודשים כשחברה הפנתה אותי אליה כדי לעזור לה להוציא לאור את הספר שהיא כותבת.
בשמחה פניתי לעבודה.
קולה בטלפון נשמע עמוק ורגוע.
הגעתי אליה בשעה הייעודה. פתחה לי אשה גבוהה, שיערה היה עשוי בקפידה כאילו ביקרה אצל הספר השכונתי לכבודי. היא חייכה אלי כאילו מבינה את מבוכתי הרבה בבואי בפעם ראשונה לבית לא מוכר. מצאתי חן בעיניה – עברה המחשבה במוחי, כי מיד היא הגיבה לצבע עיני ושאלה, כשאנחנו עדיין עומדות בפתח הדירה למוצאם של הורי. מילמלתי את שתי הארצות מהן הגיעו ומיד והיא פתחה את הדלת לרווחה.
הבית היה אפלולי, מרוהט בטוב טעם של שנות ה- 60: ספה אופיינית, איצטבאות ספרים הכוללות את "האינציקלופדיה העברית" כיאה לבית תרבותי של אותם הימים, תמונות קיר מאותה התקופה ותמונה ממוסגרת של גבר חמור סבר, ממושקף, נשענת על רגל אחת עומדת במרכזה של האצטבע. התיישבנו ליד שולחן האוכל הכבד.
עד מהרה הכרתי אשה אצילית, בעלת עברית משובחת, מתנסחת היטב, קפדנית – ייקית לפי הספר (אף כי היא אינה ייקת כלל ועיקר).
העבודה איתה נמשכה ונמשכה, היא נכנסה לפרטים גדולים וקטנים, תיארה את ילדותה בירושלים של פעם, את נעוריה בתנועת הנוער "הצופים", את הברחת הנשק בשנים של טרום המדינה. את סיפור אהבתה והכרותה עם רופא המבוגר ממנה בשנים רבות, על בית הספר לאחיות בירושלים שאך נפתח, על נישואיהם על שלושת הבנים שנולדו להם ועל ירידת הבנים מהארץ. וכל זאת על רקע הצנע, המלחמות, הפוגרומים, התפתחותה והתבססותה של הארץ.
לאט לאט נקשרה נפשי בנפשה. ישבתי מרותקת לסיפוריה המשתרעים על פני שמונים וכמה שנים. (היא מעולם לא רצתה לנקוב בגילה המדויק אלא שחשבון פשוט הביא אותי למסקנה שהגברת בת 89 – בהחלט לא ילדה....)
הספר הגיע לממדים גדולים, מעל 300 עמודים כתובים צפוף, בפרוטרוט. טענתי שצריך לקצר, לצמצם, להוריד והיא בשלה. "אנחנו לקראת סיום", אמרתי, ובריאותה כבר אינה כשהיתה. לפתע חילחלו מילים כמו "סרטן", "עיניים כהות", "...מפושט". דינה אמרה שהיא חייבת לסיים את הספר, לתרגם אותו ולשלוח לבר המצווה של הנכד.
ביום חמישי האחרון התמהמהתי והגעתי מאוחר. מבעד לדלת שמעתי אותה משרכת דרכה. סובבה את הנעול הכבד באיטיות רבה. פתחה לי והיא כבר לא כתמול שלשלום. ואז אמרה כי היא לא יכולה לסיים את הספר ואני אמרתי שהיא חייבת והנכד מחכה, והיא אמרה אף אחד לא התקשר לחג ואני הנהנתי בראשי, והיא אמרה כי לא תוכל לשבת איתי כי כבר אין לה כוח. נתתי לה יד והובלתי אותה למיטתה, כיסיתי אותה, כיביתי את האור ויצאתי.
הבוקר היא צלצלה, כל כך שמחתי לשמוע את קולה, הבטחתי להגיע עוד היום כדי לסיים את הספר ובפעם הראשונה בחיי אני מבקשת למשוך את העבודה עוד ועוד...
|
|
|
|
|
|
פורסם ב 19/09/2025
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|