החיים חזקים מהכל  - משפט זה איננו סיסמא ריקה מתוכן.

בעברי חוויתי זאת באופן ברור ובולט כאשר התמודדתי עם אובדן בכורי בתחילת החודש השביעי להריוני.

הייתי בת 28, נשואה טריה, חסרת ידע ומודעות בכל נושא ההריון והלידה, תמימה מאוד בכל סיכוני ההריון ואופטימית מאוד.

בחודש שביעי בדרכי לעבודה, עברתי תאונת דרכים חזיתית שהפכה את עולמי על פיו.

לאחר שפוניתי לבית החולים, נבדקתי ונאמר לי שהעובר בסדר ולמרות החבלות שהיו על בטני, אושפזתי במחלקת הריון בסיכון גבוה ונאמר לי שיש צורך בהרבה מנוחה , ושאין צורך בטיפול נוסף.

הייתי מאושפזת במשך 4 ימים במחלקה ולתומי חשבתי שמצב העובר תקין ושמלבד מנוחה ובדיקות מזדמנות של דופק העובר, אין טיפול מיוחד  ואין דבר נוסף אותו ניתן לעשות.

שוחררתי לאחר 4 ימים בידיעה שהכל תקין. נשאלתי האם אני מרגישה תנועות עובר ואמרתי שכן. למיטב ידיעתי גם הרגשתי, אך בדיעבד כנראה שהתחושה היתה מוטעית.

כיוון שזהו היה הריוני הראשון, תחושת תנועות העובר היתה זרה לי וייתכן שלא היו אלה תנועות שחשתי אלא תחושות אחרות לחלוטין.

לאחר ששוחררתי, חשתי מתוך אינטואיציה, שמשהוא איננו תקין והלכתי לרופא הנשים שלי לבדיקה חוזרת.

בעת הבדיקה אצל רופא הנשים עדיין לא הבנתי דבר, אך כנראה הרופא כבר הבין, כיוון ששלח אותי מיד חזרה למיון יולדות.

כאשר הייתי על מיטת הבדיקה והמוניטור לא הראה תנועות,אני עדיין הייתי בעולם של אופטימיות עד כדי בורות.

באף אחד מהספרים שאני קראתי, לא כתוב על הפרדות שיליה, מוות של עוברים בשלב כה מתקדם, מצב של חוסר אפשרות ליילד עובר צעיר מדי ואובדן.

בספרים שאני קראתי, האופטימיות שפעה מכל עבר, תאור ההריון והלידה היה נפלא ואידילי.

כאשר קראו לעוד רופא ועוד רופא, החלה התודעה שלי לקלוט את הקורא סביבי, ועדיין סירבתי להאמין למשמע אוזניי.

לאחר ששמעתי את הבשורה הטרגית הזאת מהרופא,עדיין לא הבנתי וקלטתי כיצד זה יכול היה לקרות.

הרי עוברים בשלב זה לא נופלים ואפשר להצילם על ידי לידה מוקדמת (או התמימות...).

אני שוכבת על מיטת הבדיקה, בעלי כבר לצידי, ואינני יודעת את נפשי מרוב כאב.

עוצמת הכאב הייתה כל כך עצומה וממוטטת. התובנה שכל החלומות, התקוות והשאיפות לעתיד מתרסקות לי באופן מוחלט ואני יוצאת בריקנות עצומה מבית החולים עדיין לא הייתה ברורה , אך החלה לחלחל לתודעה.

באותו המעמד גם הודיעו לי באופן חגיגי שאני צריכה לעבור לידה רגילה (כואבת ועם צירים מלאכותיים) כיוון שלא נהוג לעשות ניתוח קיסרי במצבים כאלה.

הכניסו אותי לחדר לידה ושם התחיל סוג של סיוט שנמשך 4 ימים שנקרא "לידה שקטה".

הגוף אינו מוכן ליילד עובר בשלב כה צעיר ובוודאי עובר שאינו חי ועל כן יש צורך לייצר צירים מלאכותיים.
במהלך 4 הימים הללו נכנסתי ויצאתי מחדר לידה כיוון שהגוף לא שיתף פעולה עם התרופות, תוך כדי שאני שומעת ורואה מסביבי אמהות מאושרות ותינוקות שזה עתה נולדו. ואני שוכבת בחדר לידה בתוך כל הסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת ומנסה להתעלות על הכאב הפיזי והנפשי שאני חווה.

לאחר 4 ימים הגוף החל לשתף פעולה ואז גם הסכים הצוות הרפואי לאפשר לי לקבל אפידורל (גם זה דבר שאינו מובן).

בסופו של דבר ילדתי (לא הייתי מסוגלת לראות אותו) ואושפזתי במחלקת נשים שם הייתי במשך עוד 3 ימים כואבת ושבורה.

חזרתי לביתי ולא הייתי מסוגלת לחזור לחיי ולשיגרה. אמנם חזרתי במהירות לעבודה, אבל הריקנות, הכאב, האבל על האובדן והעומס של כל הרגשות הללו היו עבורי סבל בלתי יתואר.

הרגשתי לבד בכאב שלי (למרות תמיכתו של בעלי ותמיכתה של אמי) . לא רציתי להפגש עם אנשים, לא רציתי להופיע בארועים משפחתיים, לא רציתי להיות בנוכחות של נשים בהריון ונשים עם תינוקות, מראה של עגלות ברחוב הטריד אותי מאוד, ללכת לקניונים היה בלתי נסבל עבורי ובכלל טעם החיים אבד.

קינאתי בכולם על כך שהם הצליחו להביא ילד בריא ואני לא והעתיד נראה לי מבוי סתום, חור שחור ללא מוצא וללא תקווה.

ודווקא אז עשיתי החלטה לחיות.
החלטתי ליצור את העתיד שלי ואת חלומותיי ועשיתי עם עצמי הסכם מחויבות להגשמת החלום להיות אמא. ידעתי שיש לי את הנחישות להשיג את המטרה ולא הסכמתי לוותר לעצמי בדרך.

בתוך תוכי, על אף הכאב הגדול, ידעתי שיש לי מטרה להשלים עם מה שקרה לי וליצור חיים חדשים בתוכי וכמו כן יצירת עולם חדש עבורי.

בתחילה הפעולות היו על אוטומט: קימה בבוקר, הליכה לעבודה, חזרה הביתה, בילוי של שעתיים בערב עם בעלי ולאחר מכן שינה.

במרוצת הזמן נוספו בילויים פרטיים שלי ושל בעלי ובהמשך גם הסכמתי לחזור ולהשתתף בארועים משפחתיים.

המעצור היחידי בשלב זה היה בגידת הגוף. הגוף שלי חווה טראומה מאוד חזקה וכתוצאה מכך, לא הצלחתי להכנס להריון באופן טבעי. גם הלחץ של הבאת ילד נוסף, לא תרם.

לאחר מספר חודשים, כאשר ראיתי שאין ביכולתי להכנס להריון באופן טבעי במהירות שקוויתי, פניתי לטיפולי פוריות. לפעולות היומיומיות נוספו גורמי לחץ נוספים של זריקות, בדיקות דם, נסיעות לרופא באופן קבוע וכיו"ב.

תהליך טיפולי הפוריות גבה מחיר על הנפש שלי (שממילא הייתה שברירית מאוד) ויצר פרצי זעם ובכי בלתי נשלטים. גם הגוף שהיה עדיין ספוג הורמונים השפיע על יכולת השליטה ברגשות וכתוצאה מכך, מצאתי את עצמי פעמים רבות בוכה ללא סיבה, בורחת לשינה, כועסת על בעלי (שאינו מבין ומזדהה עם מצבי וחייו ממשיכים כרגיל), כועסת על נשים שנכנסות להריון בקלות ובכלל כועסת על החיים ועל העולם שהביא לי מכה שכזאת.

לאחר כשנה הצלחתי להכנס שוב להריון באמצעות טיפולי פוריות אינטנסיביים בשילוב עם עבודה הוליסטית של רפלקסולוגית ושל הילינג.

מיד לאחר  כנסיתי להריון שוב, החל החרדות והפחדים מאובדן נוסף ולימים למדתי והבנתי שזהו מנגנון טבעי ונורמלי של נשים שחוו אובדן הריון.

האושר היה מאוד זמני וחולף כיוון שלאחר חודשיים עברתי הפלה טבעית שיצרה אצלי הוכחות לאכזריותו של העולם ולמסכנות של חיי.

ושוב חזרתי למעגל ההזוי של טיפולי פוריות, בית, עבודה, שינה וחוזר חלילה.

החיים עם בעלי היו ריקים מתוכן, בבית הייתה מין עצבות נוראית וכבדה.

לאחר כחודשיים בערך בעלי נסע לחו"ל מטעם מקום עבודתו ופה התחולל מפנה משמעותי.

בכל אותה תקופה לא נתנו לעצמנו זמן ריפוי הולם ובטח שלא זמן בנפרד.

היינו זמן רב האחד עם השניה בתוך סיר הלחץ של טיפולי הפריון וזה כמובן פגע ביחסים ובקירבה שהייתה בינינו.

בעלי נסע לשלושה שבועות לחו"ל. אני לקחתי לי את פסק הזמן הזה לחשבון נפש ועשיתי עם עצמי עבודה של הרגעת הלחץ, הרגעת המתח, שיחרור העומס הרגשי ופשוט נהניתי מהזמן שלי לבד.

כמובן שגם הגעגועים התגברו לבעלי וזה רק הועיל, כיוון שעת חזרתו ארצה, נקלטתי שוב להריון והפעם ללא הטיפולים.

האושר העצום על גילוי שני הסימנים על מקלון ההריון, הועם רק בעקבות החרדה שחזרה שוב ושוב בהקשר להריון ולאובדן.

לאחר 9 חודשים מורטי עצבים וריצות חוזרות ונשנות לבתי חולים (על מנת לוודא שהכל תקין), נולד בני הבכור. האושר והשמחה וגודל הציפיות שהיו בלידת בכורי, יצרו גם הם לחץ ועומס נפשי גדול מנשוא ובמקום לאפשר לעצמי חזרה מאוזנת לחיים, נוצר מקור תסכול חדש.

בואו של בני לעולם לווה בפחדים מאובדן, קושי בהסתגלות למצב החדש, קשיים וריבים בזוגיות, חוסר תקשורת מוחלט עם בעלי, תסכול על מצב חסר אונים שלי מול בני (שהיה תלוי בי באופן מלא) וכעס בלתי פוסק על החיים, רחמים עצמיים, ואובדן העצמי.

באותה התקופה נוכחתי לגלות כלי חדש שנכנס לעולמי והוא הרייקי.

התחלתי ללמוד רייקי ומודעות אישית. במהלך הקורס עברתי תהליך מאוד משמעותי של ניקוי העבר, פרידה מהעובר שלא שרד, יצירת מציאות חדשה באמצעות דמיון מודרך ויצירת אופטימיות.

התהליך הראשוני הזה, הוביל אותי להתחלתה של יצירת איזון בחיי.

הרבה מהתסכולים פחתו, הייתה השלמה עם מה שקרה, הייתה פרידה נכונה מהעובר, הייתה תחילה של תחושת חיוביות הן בהקשר לחיים בכלל ולחיים האישיים שלי בפרט.

לאחר כשלוש שנים נרשמתי ללימודי אימון אישי ופסיכותרפיה הוליסטית, שם נפתח עולמי לנקודת מבט חדשה על החיים.

עברתי בנוסף אימון בסדנא. הסדנא הזאת אפשרה לי לשבור את דפוסי החשיבה המקובעים שהיו לי, לשבור את המעגלים החוזרים ונשנים של מסכנות  בחיי,נוצרו פעולות חדשות ומועילות בתחומי הזוגיות והפרנסה, ולאחר 6 חודשים גם הצלחתי שוב להכנס להריון עם בתי השניה.

בכל אותה תקופה, הקשיים היו רבים. התעמתתי עם פחדים שעצרו אותי מלפעול, נשברתי וחזרתי שוב ושוב למחויבות שלי, הייתי על גג העולם ולאחר מכן שוב בתחתיתו. אך לא וויתרתי. הייתה לי מטרה ליצור חיים שלמים ומלאים. ליצור נקודת מבט של עוצמה ולא של מסכנות על חיי. הייתה לי מטרה ליצור זוגיות פתוחה ומקבלת. הייתה לי מטרה ליצור  ביטחון עצמי במי שאני ובבחירות שלי. וכמובן הייתה לי מטרה ליצור את חלומי למשפחה מאושרת.

בכל שלב אותו עברתי ובכל מחסום עליו התגברתי, הרגשתי חזקה ובטוחה יותר, הרגשתי אהובה ואוהבת יותר והחיים התחילו להחזיר לי חיוביות בחזרה.

לקחתי אחריות על נקודת המבט שלי, על פעולותיי, על הבחירות שעשיתי ועל מי שאני בוחרת להיות בכל רגע נתון.

אחריות זאת נמצאת איתי גם היום בכל פעולה ודרך אותה אני בוחרת ואני זאת שיוצרת את חיי.