יצירתיות פתאום נראית לי כמו הצעת חברות לעולם. כשאדם בוחר להשפריץ את האלוהי הזה שבו, ואין זה חשוב אם זה באמצעות מכחול, תבלין, מילים או מנגינה, ראשית הוא לוקח סיכון. הוא מעז ויוזם מתוך אמונה שלמה שמה שהוא עומד להוציא מקורו באל.
מהרגע שהיצירה פגשה את אויר העולם היא כבר לא שלו, כעת היא כבר שלהם.
המאזינים, השומעים, המתבוננים, המתמוגגים והטועמים.
זו דרכו להראות להם את הריח של אלוהים כפי שהוא מתבשם במשכנו בנפשו.
כעת מי יסרב לאהבה שלו?
מי יאמר 'לא' לחיבוק שלו?
וגם אם לא תמיד תפגוש היצירה פנים אוהדות, עדיין יהנה היוצר מתנועת היצירה בכליו, בעורקיו, זו שתשטוף אותו בקסם ובתשוקה לחיים.
אין ספק שחלק משמעותי ביצירה היא ההפצה. לאוזניים רבות, למיליון זוגות עיניים, לרבבות רבות של חדרי לב. מי שירבה בהצעת חברות למספר רב יותר של אנשים יזכה באהבה גדולה יותר. ככה עושים. יוצרים ואז מפיצים.

טוב לחיות בעידן בו כל אחד כמעט יוצר משהו. עידן בו כבר יש קושי לשבת בסביבה שלא מדברת על יצירה. ובאמת שלא כל אדם צריך לעלות על הבמה של הבולשוי ולדפוק ריקוד מעוצב. היצירה המדוברת הזו היא בסך הכל האפשרות לבטא במלוא הביטוי את אשר יש בלב הנשמה.
זה מקום קסום, של דלת סתרים שנפתחת, בלי כל אותם חוקים מוכרים. גן משחקים דמיוני ובדיוני, ילדה קטנה משחקת בחרוזים, מספרת לעצמה סיפור ואז יוצא עוף משובח עם תפוחי אדמה וסלט חריף.
היא מדלגת בשלוליות ושרה לה שירים נאיביים של שמחה טהורה ואז יוצא גם אתר אינטרנט ללקוח די רציני. לא דרוש כישרון לשחק מסתבר, אין צורך בחוגים.

כשראיתי לראשונה את הבתים תלויים מהשמיים נזכרתי שלאחרונה שכחתי לשחק.
שם זה גר, פשוט לשחק. ולא לשכוח להראות לאחרים. במהרה יסחפו גם הם לחגיגה, וימצאו את עצמם מביטים עם הראש הפוך על האדמה, מתמוגגים ממראה הבניינים התלויים מהשמיים. תענוג.

ברוך אתה אדוני בורא פרי התשוקה ליצור. אז מה אם יצאו לי פרפרים צהובים וקצת עקומים במקום שדה של פרפרים לבנים וענוגים כפי שחלמתי. לא תמיד זה יוצא כמו במחשבה או בדימיון. עדיף לבטא חלק מאשר כלום.
מדהים לגלות שככל שאני יוצרת הפחד ליצור נשאר ואף גדל לפעמים. מעניין למה זה.
למה אני מתקשה לפתח בטחון איתן בסניף של אלוהים בליבי.
באלוהים.