לרגע אחד בהתחלה, זה היה נראה מבטיח: החופש הגדול. לרגע אחד האמנתי שהפעם, שלא כמו תמיד, הוא יהיה אחרת.

החלום 
החלום על החופש גדול במתכונתו האידילית והאידיאלית נראה בערך כך: נתעורר מאוחר יחסית, כי כבר לא חייבים לקום כל כך מוקדם לפי שעות הצלצול בבית הספר. את הסנדוויצ'ים או את מזונם באופן כללי הם, הילדים, כבר יכולים להכין לבד. הם יסעו אל הסבתא, יבלו בקייטנה, יעזרו בעבודות הבית (ותודה לאל, יש עבודה). רגע לאחר מכן הבנתי את גודל הטעות.

והמציאות
אז נתחיל בגילוי נאות. אנחנו אומרים "החופש הגדול" אבל קודם כל ולפני הכל אנחנו מתכוונים להגיד "יולי - אוגוסט". הטמפרטורות הרקיעו השנה לפסגות חדשות. מדי-טמפרטורה מסוג חדש עוצבו ונימכרו בחנויות. כאלו שהספרה "אפס" כבר לא מופיעה עליהם והם מתחילים את הספירה ב-30 מעלות ומעלה. הקיץ הזה ייזכר בתור זה שעשה את השינוי הגדול בגנום האנושי והעביר את האנושות עוד גלגול במסכת גלגוליה: מקוף הפכנו לאדם,  ומאדם נראה שנהפוך לדגים – בתקווה שנותר מקום ומים בים.

ובכן, בשלב זה, שבו הבנו את הסיטואציה הסביבתית (כן, כן, עומס חום בלתי אפשרי, טיפות זיעה ענקיות בכל מקום והתאדות יציבה וממושכת), כעת נוכל לעבור אל עובדות החיים.

מהי המציאות בעצם?
מרגע שסיימו את הלימודים הופכים המלאכים הקטנים לרודני מסך גדולים. מצב הצבירה האהוב עליהם הוא מאוזן, מול הטלויזיה, יד אחת עם השלט ויד שניה מפעילה את האצבע המורה: "אמא - מיץ? ...  אמא, אני רעב! ... אמא, תביאי לי..." ומה תעשה האם העברייה העובדת מהבית??? מה תעשה מי שביתה הוא משרדה?? זה לא מקרי שכוונתי את כל מהלך הקריירה שלי לכך שאוכל לנהל אותה לבסוף מהבית. זה נעשה כדי שאוכל להיות זמינה לכם. אבל, הי! המיץ שאני מגישה לכם נקנה בכסף שאותו אני מרוויחה כשאני עובדת!!! עובדת בבית!! לא כמלצרית וכובסת שלכם!!! הם לא הבינו את זה.

האלטרנטיבה למסך
ברגע שכבר הצלחתי לנתק אותם מהמסך (טלוויזיה, מחשב, איפון, פייסבוק..) היה מגיח עדר ג'מוסים, להלן – החברים, משומקום, וקבוצות קבוצות של מתבגרים התנחלו להם במרחב הקטן של מה שקרוי אצלנו סלון ועשו בדיוק

את מה שעשו הגורים הפרטיים שלי קודם לכן, רק – בקבוצה. כי ככה זה ההומוספיאנס, הוא מתנהל בקבוצות.

כך יצא שכל בוקר, הייתי מתעוררת מוקדם מאוד. מנסה להספיק לעבוד קצת לפני שהעדר יתעורר. ואז – מנקה אחרי הגדוד של אתמול, מכינה אוכל לגדוד של היום, (וגעגועי לסנדוויץ' הקטן הנשלח לבית הספר), דוחפת אטמי אוזניים כדי להצליח להמשיך לעבוד עוד קצת כשהם מתחילים להתעורר ולעורר את המהומה בדציבלים הולכים וגוברים.

בהמשך היום עוד מחכות לי ההסעות - להביא אותה אל חברה, ואז אל פגישת עבודה, להחזיר אותו מחבר, ולהמשיך אל פגישת עבודה נוספת. להקפיץ אותה לבריכה עם חברים, ואותו למימדיון, אותי לפגישת עבודה אחרונה לפני שסוגרים את הסופר שבו אני חייבת להצטייד לקניות לגדוד של מחר. ועוד: אותה לסבתא, אותו מחזירה, אותי לאשפוז.

ובפגישות עבודה? - רעננה, רחוצה, מחייכת, את כל הזמן שבעולם אני הרי מקדישה רק לכם לקוחותיי היקרים. הלקוח תמיד צודק – למדתי בקורס מנהל עסקים שלקחתי עת פתחתי עסק עצמאי. אבל רגע, אני חייבת לנסוע כדי להחזיר אותה, לקחת, להביא אותו, לקנות, להביא, לקחת, להחזיר, ל – ואוגוסט, כבר אמרתי?

התקווה
אבל אל ייאוש. האור נמצא בקצה החופשה: יש נחמה.
הנה מספר טיפים שלמדתי ממש ברגע האחרון והרי אני מתכננת לשמור ולזכור אותם בחופש הבא:

1. את ה"אצבע המורה" לקפל כבר בתחילת החופש. קיפול פיזי, ברור ומוחשי, המביא אותה להיות מופנית אל המצביע (או המצביא) בכבודו ובעצמו.
2. החלטה על חלוקת תפקידים ברורה בין הילדים לגבי מטלות הבית. (אשפה, כלים, כביסה, הורדת כלים מהשולחן, סידור החדר...) זה הזמן להתחבר אל המפקדת שבתוכך או אל המכ"ית שלך מימי הצבא.
3. את ימי החופש אצל סבתא/סבא/הדודים בקיבוץ, לארגן כך שיהיו מרוכזים, כולם ביחד, הימים והילדים.

או לחילופין: זה הזמן לברר טוב טוב על חילופי בתים עם משפחה באיסלנד.
החלום בגרסתו התבונית - ארזנו היטב את כל הבית, לקחנו איתנו ספרים, משחקי שולחן, מוזיקה אהובה, מעילים, ויצאנו ביחד אל הלא נודע, חופשה משפחתית חלומית במקום אחר לגמרי למשך חודש שלם.