אף אחד לא הכין אותנו לרגע בו נצטרך להתמודד עם הדילמה הכל כך עמוקה, לעיתים קורעת, בין הרצון למימוש עצמי כאם: מסורה, דואגת, תומכת ו"נמצאת שם" בשביל ילדיה, לבין מימוש עצמי כאדם בעל תחומי עניין ושאיפות להצליח או במילים אחרות להיות "לאשת קריירה".
ראשית היינו אמהות. הנשים, עוד בתקופה הקמאית, עסקו רק בתחומי הבית, בהבאת ילדים לעולם ובגידולם. הגברים יצאו לצוד ולהלחם. זו הסיבה, לטענת סימון דה בובאר בספרה "המין השני", שנשים הורחקו מעמד פוליטי וחברתי. אחר כך (הרבה אחר כך) באו האורבניזציה והתיעוש. אלו הביאו לצורך למצוא פרנסה מחוץ לבית, ונשים יצאו מחוץ לתחומי הבית כדי לקחת חלק בפרנסה.
האפשרות של האישה לעסוק פחות בתחומי הבית ויותר מחוץ לבית גדלה עם התקדמות הטכנולוגיה אשר הקלה על האישה את עבודות הבית. חיזוק נוסף למעמדה של האישה ואפשרות שלה להקדיש יותר לעצמה באה מכיוון הגלולה למניעת הריון, אשר תרמה את חלקה בכך שלראשונה יכולה הייתה האישה לתכנן את גודל המשפחה ואת הזמן הרצוי לה להיכנס להריון.
לבסוף באו מאבקים שונים לשינוי מעמד הנשים. החל ממאבק למתן זכות בחירה לנשים ועד לתנועות הפמניסטיות רבות העוצמה של ימנו. המאבקים, גם אם לא תמו עדיין, חוללו מהפכות. יותר ויותר נשים התקדמו במקומות עבודתן, מונו לניהול בדרגי ביניים ואף למעלה מכך, ורבות פנו לעולם העסקים.
ומכאן סלולה הדרך, ליום עבודה שגרתי של אם שהיא גם אשת קריירה, הנראה כך:
הבוקר מתחיל בלחץ: על האישה לארגן את הילדים, להכין כריכים, להתארגן לעבודה, לפזר את הילדים, להגיע למשרד ובנוסף להיראות מלאת אנרגיה.
יום העבודה ממשיך בלחץ: טלפונים, ניירת, שיחה חטופה עם הקולגות, ארוחה מהירה (אם יש לה מזל) וריצה מהמשרד כשמבטיהם של הגברים, הממשיכים את יום העבודה במשרד, נעוצים בה. ולמרות היציאה המוקדמת מהמשרד, לרוב היא האחרונה שאוספת את הילדים מהצהרון, או שהיא נאלצת להתנצל בפני המטפלת שאיחרה להגיע הביתה כדי לשחרר אותה.
אחר הצהרים הלחץ בעיצומו: לדבר בטלפון – כשהיא נמצאת עם הילדים - בענייני עבודה, לעשות את עבודות הבית, לעזור לילד בשיעורים, לשבת עם הקטנה לשחק, להסיע לחוג, להכין אוכל למחר.
הערב והלילה מתישים: לסיים עבודה שלא הספיקה במשך היום.
ועוד לא דיברנו על הזוגיות.
והכי מתסכל לדעת שמחר יהיה בדיוק אותו הדבר...
וכן, יש בן זוג אוהב ומסור. וכן הוא ישתדל לעזור, במגבלות העבודה שלו: הוא ייקח לבית הספר והוא אפילו, אם ממש יש מזל, יבוא לשמור על הילדים אם יש לה פגישה חשובה אחרי הצהרים במשרד. אבל, וזה אבל גדול מאד , הוא "עוזר". האחריות לדאוג לילדים ולבית תוך פיתוח או שמירה על קריירה משל עצמה נופלת, במרבית המקרים, על האישה.
וכך אנו מגלות בתוכנו כשרון שלא ידענו על קיומו: כשרון הלהטוטנות. כש
רון שמביא את הסובבים אותנו לחשוב שאנו גם אמהות מסורות: אנחנו מביאות עוגה שנראה כאילו אפינו אותה (אבל היא למעשה קנויה) או אנחנו מצטרפות לטיול בית הספר (אבל במהלכו מדברות בטלפון בענייני עבודה) וגם נשות קריירה מסורות (הרי נעשה "שמיניות באוויר" אבל לא נסרב לפגישה שנקבעה לשעות אחר הצהרים).
אז מה אנו באמת רוצות?
להיות אמהות טובות ומסורות? להיות נשות קריירה מצליחות? או שאולי אנחנו לא חייבות לבחור וניתן לשלב בין אמהות וקריירה?
כדי להשיב על שאלות אלו, יש ראשית, לאמץ את מילת המפתח "איזון": איזון בין אמהות לקריירה, בין רצוי למצוי, בין נתינה לעצמאות, בין ביחד ולחוד, בין אפשרי לחלום. אין איזון אחד ואין איזון נכון. כל אישה אשר תתבונן בתוכה פנימה, בצורה מפוקחת ורציונלית תוכל למצוא את האיזון הנכון עבורה.
הצעד הראשון בדרך לאיזון הוא ללכת מהסוף להתחלה, כלומר לחשוב במושגי חזון ולמצוא אותו. החזון הוא מצב החיים המתאים ביותר ואשר לפחות מנקודת ראות של היום זהו מצב "שיא ההצלחה". אלו אינן "מילים גדולות". אלו מילים אשר אפשר ורצוי לצוק להן תוכן, בשלב ראשון רעיוני ואחר כך מעשי- ביצועי.
החזון האישי, המיוחד לכל אישה, יכול להיות לעוד שלוש שנים, חמש או אפילו עשר שנים מהיום. הצעד הבא לאחר מציאת החזון , הוא בחינת הדרכים בהם ניתן לממש אותו בדרך המיטבית. יש יותר מדרך אחת להגיע אל אותה מטרה ויש לבחור את הדרך המתאימה ביותר לאישיותה, לעקרונות הפעולה ולחסמי ההצלחה שלה.
כמובן שבן-הזוג צריך להיות שותף לתהליך ואף לתמוך בו. לולא תמיכתו התהליך יהיה קשה יותר, אם כי לא בלתי אפשרי. ההפנמה של הדרך אותה בחרה האישה וידיעה כי זו הדרך הנכונה עבורה יכול ותסייע בידה לעמוד באסרטיביות מול קולגות או המנהלים בעבודה ולהציב להם את הגבולות. היא תעשה את זה כשהיא שלמה יותר עם עצמה שכן מצאה את האיזון הראוי עבורה.
ייתכן ובסוף התהליך נגלה שהתשובה היא שלילית – אבל זו תשובה שהאישה תהיה שלמה אתה ותפנים אותה ובכך תסייע בידה למצוא איזון אחר, אשר מתאים יותר לשלב זה של חייה.
אני הייתי שם ואני יודעת, מכירה והתמודדתי עם השאלה. מצאתי את עצמי עוסקת בחשבונאות של "כמה הייתי עם הילדים וכמה לא הייתי אתם". מצאתי את עצמי מסכימה לכל ישיבה שהתקיימה אחרי הצהרים כדי להצליח ולהתקדם בעבודה ואז עלו רגשי האשם והתסכול. אני מצאתי את הדרך שהיא נכונה עבורי. ואני מאמינה שכל אישה יכולה למצוא את הדרך הנכונה עבורה, אם רק תתבונן פנימה לתוך עצמה.
___________________________________
עו"ד שירלי גלאור, מאמנת אישית.