הוזמנתי להרצות לסטודנטים לתקשורת באחד מהמוסדות האקדמיים. נושא ההרצאה היה נשים תקשורת ונשים בעולם התקשורת.
כמובן שבמסגרת הרצאותיי אני מביאה דוגמאות מהשטח על נשים בארץ ובעולם שעשו פריצת דרך בתקשורת ולעיתים אף מארחת אחת מהנשים העוסקות בנושא בארץ (האורחות משתנות מעת לעת).
באותה הרצאה מדוברת, לאחר שהסברתי לסטודנטים ושטחתי בפניהן עד כמה הקידום בעולם תובעני זה קשה מאוד לנשים, קפץ אחד הסטודנטים שלא יכול היה להתאפק וקרא "חשבתי שהקידום בענף הוא לא בעזרת כישורים אלא קשרים וגם דרך מקומות לא מקובלים והמבין יבין", כשסיים את קריאתו ישב וגיחך. לרגע איבדתי את עשתונותיי ורציתי לצעוק לו אי אלו משפטים עסיסיים מזל שתוך שנייה או שתיים נזכרתי באיזה מעמד אני נמצאת והתחלתי להסביר בנימוס ובהתאפקות אין קץ על הדרך הארוכה והמפרכת אותה נשים עושות כדי להיות בטופ שבטופ בתחום, ולא זה לא דרך המיטה.

הסטודנט קם פעם הוספת והתעקש כי הוא שמע ויודע והעניין בדוק. הרגשתי שעוד רגע זה קורה ואני מתפוצצת ואז צצו להן תכונותיי האימהיות והסברתי לו כאל ילד קשה הבנה ואף נתתי דוגמא של אשת תקשורת מצליחה,

רינה מצליח, שהקריבה חיים זוגיים ומשפחה כדי להצליח ולעמוד בדרישות הגבוהות של שעות עבודה מרובות ועבודה קשה כדי להיות אחת העיתונאיות המובילות בתחומה.
לאחר ההרצאה ניגש אלי הסטודנט ואמר לי בחיוך "את לא כועסת נכון?" סתם רציתי לראות איך תתמודדי עם השאלות שלי ואם את מה שהצגת לנו את יכולה ליישם באופן אישי.

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, שאלתי אותו אם עמדתי במבחן או נכשלתי והוא אמר שהפתעתי אותו.
שאלתי אותו מאיפה הגיע הרעיון לשאלות, תשובתו הייתה שהוא חושש שלנשים יש את היכולות להצליח יותר מגברים בתחום ואולי הוא טעה שבחר ללמוד את התחום.

הזמנתי אותו לקפה בקפיטריה ושם הוא קיבל ממני שיעור לחיים עד כמה שזה לא משנה אם אתה גבר או אישה ושתקשורת זה או שיש לך את זה או שאין לך ואפילו אדם עם דוקטורט בתחום הוא לא איש תקשורת אם זה לא בא מהנשמה. כעבור זמן מה קיבלתי ממנו טלפון והוא בישר לי כי החליט לעבור חוג וללמוד מדעי המדינה, פשוט אין לו את הניצוץ.