אלימות. הרבה פעמים המילה הזו נשמעת רחוקה, פרימיטיבית, אפלה. משהו שאולי מדווחים עליו בחדשות, אבל זה בטח לא קורה אצלנו בשכונה. עד שזה קורה. את פ', בחורה בשנות העשרים המאוחרות, אני מכירה כבר שנים. לפני כשבועיים פגשתי בה, פניה היו חבולות, על אף הניסיון להסתיר אותן במשקפי שמש ומייק אפ כבד. לא ידעתי אם לשאול מה קרה, אבל היא כנראה קלטה את המבט המזועזע שלי, ואמרה: "אל תדאגי, זה לא מבעלי".
פ' שוכרת דירה יחד עם בן זוגה, בשכונה סולידית, קומה ראשונה. לפני כשבוע היא שבה בסביבות 22:00 לביתה, בעלה שעובד כדי ג'יי עוד לא היה. בעודה עולה במדרגות, בחור צעיר, אולי בן 16, עם ילקוט מרוט על הגב, פרץ בריצה מתוך דירתה. היא התמלאה אימה נוכח ההבנה שכנראה רוקנו לה את הדירה, וקפאה על מקומה. כעבור כמה רגעים היא אזרה אומץ ונכנסה. כמו שסיפרה לי, היא חשבה: "נו, נער בן 16, מה אני כל כך פוחדת?" מה שהיא לא ציפתה, זה לפגוש שם את ידידו, שכנראה עוד לא סיים את ה"מלאכה", ונאות לערוך לה קבלת פנים "חמה" – הנבל הכה אותה מכות נמרצות עד לכדי איבוד ההכרה.
למזלה, זה הסתכם רק מכות יבשות ונפיחות לא קלה.

האלימות הגואה
אבל סיפורה של פ', מסתבר, הוא אחד מיני רבים. לאחר המקרה, כואבת, נחרדת ומבוישת נוכח האלימות הגואה, החלטתי לחקור את היקף התופעה. ולומר לכן את האמת, אני עדיין מתאוששת ממה שחיפוש מהיר באינטרנט העלה.
• אלימות אכזרית ומחפירה נגד קשישים המהווים טרף קל לכל בני בלי-יעל שרוצים להפיג שעמום, לכלות את זעמם, או להשיג כסף ל"מנה" הבאה. רק אשתקד למשל, הוגשו למשטרה 28,165 תלונות של קשישים, כאשר ישנם עוד רבים שאינם מתלוננים.
• אלימות כלפי מורים, שמודיעים בפה מלא כי "רצח מורה על ידי תלמיד אינו בלתי אפשרי".
• אלימות בין בני זוג  שעומדת כעת על כ- 19,973 תיקים בשנה.
• הנוער נעשה אלים יותר, ושותה יותר אלכוהול. לאחרונה התפרסם שמעל רבע מהצעירים נושאים עמם סכינים, מחציתם בבתי הספר.
• האלימות לא פסחה כמובן גם על המועדונים, מגרשי הספורט, על הכנסת ואפילו על המרפאות ובתי החולים.
המסקנה ברורה – האלימות הפכה כמו ריקבון שמתפשט לכל מקום.
מה כל הטירוף הזה?
אפשר להאשים את הסרטים, משחקי המחשב, ואפילו את ה-אם.טי.וי שמשדר לרוב מסרים אגרסיביים וגסים. אבל אני מאמינה שאין טעם לתלות את האשמה בסימפטומים, אלא לחפש אחר שורש הבעיה. למה הכוונה? אני כבר מסבירה.
לא לחינם תינוק מתחיל לבכות כשהמובייל מעליו מפסיק להסתובב, ולא מקרי שמאוחר יותר הוא ילמד לשנן היטב את המילים: "עוד" ו"עוד-פ'ם". האדם מטבעו מחפש אחר תענוג, מכיוון שהוא נברא כדי ליהנות, כפי שמסבירה הקבלה. בדיוק לשם כך קיים בתוכנו מנגנון שדוחף אותנו לִרְצות עוד ועוד, וכאשר המנגנון הזה לא מסופק, הוא גורם לנו לחוש בחלל פנימי ריקני מכאיב. למנגנון הזה קוראים: אגו.
אותו בור פעור, שמימדיו עדיין אינם ברורים לנו, דוחף אותנו לחפש עוד-פ'ם ועוד-פ'ם אחר התענוג הבא. הדבר המופלא במנגנון הזה הוא, שבכל פעם שאנו משיגים את מבוקשנו, התענוג נעלם ונוצר בנו חלל גדול עוד יותר המבקש אחר המ

ילוי הבא. מדוע מופלא? מכיוון שכך אנו לא מסתפקים במועט ויכולים להתקדם הלאה, לעבר התענוג הגדול יותר שמחכה לנו בהמשך הדרך.
בזכות אותה 'תוכנה פנימית' המחפשת את התענוג הבא, התפתחנו בטבעיות במשך אלפי שנים מבחינה מדעית תרבותית ורוחנית. אלא שבדור הנוכחי משהו השתבש. כאמור, סקירה מהירה של כותרות העיתונים המשקפות את המתרחש ברחוב הישראלי, מגלות שבדורנו האגו האנושי מתפרץ ברמות אלימות שטרם נראו בעבר. למה?
מכיוון שבדורנו האגו האנושי עובר קפיצה התפתחותית חדה, ודורש מילוי חדש ולא מוכר. תרבות האלימות שפשטה בחברה שלנו, מסבירה הקבלה, מבטאת צורך האנושי שקיים בתוכנו, לפרוק איזה זעם נורא שעצור עמוק בפנים והשתלט על חלקה טובה. מה מקורו? הדור הצעיר אינו יכול להסתפק עוד במה שיש לעולם להציע, ומשתוקק למילוי אחר, מעניין יותר, נעלה יותר. וכשהוא לא מצליח למצוא את אותו מילוי הדבר גורם לתסכול ומתפרץ, בין השאר, על ידי אלימות.
במהלך המחקר הקטן שערכתי נתקלתי בסיפורו של ד' בן ה-17 ממרכז הארץ שפורסם באתר Ynet . הוא סיפר בכאב כיצד ישב עם חבריו בגן ציבורי, כשלמקום הגיעה קבוצת נערים שחיפשו סיבה להיכנס לעימות: "הם פשוט הגיעו, חיפשו מישהו לריב איתו וזה נגמר במכות. לדעתי זה נובע פשוט משעמום או אגו. הנה, פגעתי במישהו ואני מרגיש טוב עם עצמי".
כאמור, אדם מתוסכל, שאינו יכול להתמודד עוד עם המטען הפנימי שנאגר בתוכו, עשוי למצוא את הדרך לפרוק את תסכולו על ידי אלימות.

נלחמים בהתפרצות האלימות
איך? על ידי פרסומות? הגברת הענישה? ועידות ארציות? שביתת מורים? הכל טוב ויפה, אבל לדעתי דווקא שינוי היחס שלנו לנושא, שעל פי רוב מנסה "לסתום את הגולל" ולעבור לסדר היום, הוא שלב מכריע במציאת הפיתרון. תחילה, עלינו להפסיק להתייחס לאלימות הגואה כאל מקרים בודדים וחריגים, אלא להפנים כי מדובר בבעיה חברתית גורפת, הנובעת מכך שאיננו מוצאים מענה לחלל הפנימי שנפער בדור הנוכחי. ואם נשים דגש לרגע על הדור הצעיר האלים שצומח כאן תחת ידינו, הרי כל עוד נמשיך לדכא אותו באמצעים שונים ונוסיף להתעלם מהבעיה האמיתית שמציקה לו, התסכול רק ילך ויגבר. וכן גם התפרצויות הזעם.
אז מה עלינו לעשות? להפוך חסרונות ליתרונות, כלומר להשתמש באגו המתפרץ כמקפצה לעתיד טוב יותר. לשם כך, עלינו להתחיל בתהליכי חשיבה ודרכי פעולה משותפים להתמודדות עם החלל החדש שנפער בדור החדש. דווקא בדורנו, כשהאגו פורץ את כל הגבולות, יש לנו ההזדמנות לגלות את השיטה לשימוש נכון באגו, ובכך למגר את האלימות בדרך טבעית.
כשנמצא את הדרך להעניק לאגו מילוי מספק, שאינו מתכלה כעבור רגע, מילוי רוחני שמעניק תכלית וטעם לחייו, נוכל ליצור חברה אחרת, אוהבת ומאושרת, שבמקום שנאה וזעם יש בה חיבור בין בני האדם, וכן, אפילו אהבה. 

__________________________________
שלי פרץ: שחקנית, סופרת וכתבת "קבלה לעם", בת 29, נשואה, בדרך להיות אימא. כותבת על יחסים, נשים, קבלה, והצד האבסורדי של החיים..