לא חשבתי שזה יהיה עד כדי כך מוזר. רק בסוף היום הזה קלטתי את עובי ההתמכרות.

הרבה פעמים הייתי בלי. כמו בחופשה למשל. אבל אז זה היה יזום. מהבחירה שלי. והיתה לי אחלה הכנה מראש לרעיון הגמילה לכמה ימים. וכן יש את החיוך הקטן הזה – "כן, היינו בחופשה. והייתי בלי." אבל היום זה תפס אותי לא מוכנה. כשגיליתי שאני בלי, השעה היתה 11:15 ומיד אחזה בי אובססיה. חיפשתי לקנות. פתחתי עיניים גדולות של תקווה אל עבר המוכרים. והם השיבו לי בנדנוד ראשם לשלילה. אין להם. אין להם. אין להם. מה אני אעשה? איך אני אעביר את השעות הבאות בתל אביב, בלי? לא חושבת שקרה לי דבר כזה.

שמעתי על אנשים שזה קרה להם. וכן, זה היה להם נורא. כל אחד מכיר לפחות מישהו אחד שזה קרה לו. ארזתי את חפציי ויצאתי אל רחובות קרליבך. לא היתה ברירה. מה עוד נותר לי לעשות. יד מושטת של קבצנית כחושה הונחה לפניי - "תעזרי לי" היא פנתה אליי בביטחון מסוים. "את לא רואה שאני בלי. גם אני צריכה עזרה בעצמי" עניתי לה בלב והגברתי קצב.
כולם פה מחפשים משהו, באטרף להשיג משהו. כסף, עוד פרויקט, מישהו, מישהי, או מטען לפלאפון - במקרה שלי. 

אז הגיע איזה רגע של ויתור. או שמא אומר – 'שחרור'. פשוט הבנתי את הפרופורציה טעונת הגיהוץ הזו והחלטתי ליישר את הקימוט הזה. הרגשתי כאילו מישהו הרים את סנטרי מעלה, כדי שאיישר מבט אל מה שקורה מסביבי ואפסיק עם ההרגל הזה שלי. ההוא שמקדם לי עבודות, מזרים לי מידע, מסיח את דעתי, מזמזם במוחי, מעביר לי פקקים וגם יחד עם זאת מבזבז לי ת'חיים.
אין זמן אחר - מאשר עכשיו. ועכשיו אני כאן - ברחוב קרליבך. והעיניים שלי רואות את החולפים ברחובות העיר בצהריי היום. אחלה יום. קצת סתווי אבל עם שמש. בכלל לא שמתי לב קודם. ועכשיו דווקא כן.

 ויש את הקבצנית ההיא שנראה לי שהיא עושה אחלה קופה. חמודה דווקא. והנה אני הולכת קצת יותר לאט. "קחי נשמה, חג שמח" הנחתי כמה מטבעות בכף ידה. הצלחתי להפתיע אותה. ככה אני נחמדה יותר בלי המטען. אין זמן אחר מאשר עכשיו, את מבינה.