אני חיה חיים אזרחיים נטולי סממנים דתיים. אילו יכולתי הייתי מנקה את הכתוב בסעיף הדת בתעודת הזהות שלי. מהגבר שהתחתנתי איתו בטיפשותי מתוך בורות וכפייה חברתית התגרשתי לפני יותר מחמש שנים ובמקביל הרשתי לעצמי לחיות את עצמי. יצאתי מהארון ויצרתי בית לי ולילדיי עם בת זוג. במהלך השנתיים האחרונות המשפחה השתקעה, קנתה בית פרטי עם גינה. להרכב הראשוני שכלל שני ילדים מנישואים מטופשים, נוסף צאצא חדש, שכמובן הובא לעולם ללא אב.

עד לאחר הגרושים, האדם שעמו התחתנתי לא תרם מאומה מלבד תרומת הזרע לזיווג הביצית. הוא לא השקיע מזמנו בגידול ובחינוכם של הילדים. הוא לא קם בלילות, לא סעד אותם כשחלו וכמעט ולא בילה בחברתם. לגישתו, הילדים הם יצורים חסרי דעת שצריכים לכבד אותו. וכך, אני במקביל ללימודים והעבודה גידלתי אותם, חינכתי, השקעתי בהם על מנת לייצר אנשים חושבים.

אחרי הגירושין כמובן שהילדים נשארו בחזקתי. הוא אחז בביקורים כבקרנות המזבח ובאופן שוטף ניסה לנגח אותי. למרות זאת, מעולם לא הייתה לו בעיה להודיע כי הוא עסוק ולא יגיע לביקור הצפוי כי יש דברים יותר חשובים לעשות, גם אם הילדים חיכו לפגישה שהייתה אמורה להתקיים שעה מאוחר יותר.

הוא מעולם לא התחשב ברגשות הילדים, לא רחש להם כבוד, סירב להסיעם לחוגים, לא נשאר איתם בבית כשהיו חולים, אפילו למרפאת שיניים סרב לקחת אותם. אבא למופת הרי אין ספק.

עם הזמן הוא החל גם לנגח את הילדים ולהסביר להם שלסביות זאת מחלת נפש שעד לא מזמן טופלה בבית משוגעים. הוא לחם מלחמת חורמה כדי ליצור נתק בין הילדים הגדולים לאח הקטן שרק נולד. הוא עשה כל שביכולתו לשבש לילדים את שיגרת החיים וניסה לשבש להם את קבלת התמיכה הרגשית לה הם זקוקים.
אני, כרב חובל שצריך לקדם את סירתו בתוך הסערה, ניסיתי להיאבק בצורה שקטה, להתפתל ולנוע כדי לשמור על הילדים ולהמשיך להעניק להם כל דבר שהם זקוקים לו.

כך הזמן והנה יש לי ילד כבר 4745 ימים (365*13) ופתאום האב מנפח חזה ומוצא דרך להתנקם. הוא החליט לשטוף לילד את המוח, להחדיר בו בוז לערכי אמו, לערכי החיים עליהם גדל ולהסביר לו כי אם ברצונו להיות גבר עליו להתפלל.
הצעתי לבן בית כנסת רפורמי, אירוע אשר אוכל לקחת בו חלק ולא ארגיש בו מושפלת, אך האב קבע והבהיר לילד שזה יהיה אורתודוקסי או כלום.
ברוב טיפשותי לא השבתי מלחמה ונתתי לדברים להתקדם מבלי לשים לב איך אני נקלעת למרכזה של סערה.
ניסיתי להבין. בר מצווה על שום מה? מה הקשר של התפילות המגוחכות לחייו של נער בן 13 בשנת 2009?

מצאתי באינטרנט מספר דברים חלקם לקוחים מתוך הכתובים: נאמר כי נער בן 13 שהתחייב במצוות נמנה להיות אחד מעשרה לתפילה ב"מניין" ככתוב: "כשיגיע הנער לשנת י"ג ויום אחד הוא בר מצווה, להתחייב במצוות תפילין ולהיות נחשב כאחד מעשרה ישראל שנקראו "עדה" ו"מניין".  עד אז הוא בכלל קטן שאין עליו חיוב בקיום המצוות .
נאמר במשנה "בן שלוש עשרה למצוות" (אבות פרק ה), ובפירוש המיוחס לרש"י (שם) אומר: "דמי שהביא שתי שערות בא לכלל מצוות דאורייתא דהלכה למשה מסיני הוא  ושיערו חכמים הבאת שתי שערות הוא לשלוש עשרה שנה".
מה לנער חילוני ולמניין? הרי הוא ילד שכלל לא בגר, רחוק מכל תפילה ודת. הוא חי את חייו, מנגן בגיטרה חשמלית, גולש גלים ואמור ליהנות מהחיים. אבל הכתובים ממשיכים ואומרים את ברכת "שפטרני".

ביום בר המצווה חייב&nb

sp;הנער לעלות לתורה (ביום קריאת התורה) והוא קודם לכל העולים, מלבד חתן ביום חופתו. ואז, האב מברך "ברוך שפטרני מעונשו של זה". י"א שמברך בשם ומלכות, וי"א בלא שם ומלכות.
טעם הברכה הוא שעד עכשיו נענש האב על חטא הבן כי לא חנכו וכיוון שיצא מרשותו שוב אינו חייב יותר לקחת אחריות או להיענש. ואני שואלת: על שום מה אתה מתהדר בברכת שפטרני, הרי אתה פטרת את עצמך כבר קצת אחרי הלידה.

יש האומרים כי כהכנה לטקס בר או בת מצווה לומדים בני המצווה על המנהגים היהודיים הקשורים בבר מצווה ובוחנים אותם לאור הערכים של משפחתם. אם כך היה הדבר, אכן יכולה זאת להיות חוויה מלאת עניין ורגש. אך, במקרה הנדון, לא כך היה הדבר. כהרגלו מחק האב את הבן, לא עצר לבדוק האם הילד נהנה, האם הטקס אותו הוא מבשל מתאים לילד ולערכים עליהם הוא גדל. מהר מאוד הטקס הפך לכלי ניגוח, דרך להתנקם על היותי מי שאני. הילד שבחר למחוק את עצמו ולא להתנגד, נשאב למערבולת כהוא שוכח מי אמו שאותו ילדה.

למרות שאין שום חובה הלכתית במסיבה או בסעודת בר מצווה, החליטו לתת פומבי לרמיסה של האם, לערוך טקס פגאני שאינו עומד בהלימה, לא לאורח חייו של האב ולא לאורך חיי האם (אנוכי) ובטח מבלי לעצור ולחשוב, האם התייחסו לילד.

בני, שאביו רומס אותו כל חייו, טומן ראשו בחול כבת יענה וחושב שכך לא יאונה לאיש כל רע. הוא אינו רואה שאת רגשות אמו הוא רומס, שהוא משמש כלי נקמה ביד אח האב ואביו, הוא נכנע לכפייה כאשר מחייבים אותו ללבוש בגדים שאינם לטעמו. הוא מכריח את עצמו לרצות ולא עוצר לרגע בשביל לחשוב מה עלול לקרות.

כך, התרחש אירוע מעליב ומשפיל. ללא כל הלימה לערכי כבוד האדם וחיי הילד והמשפחה ואני האם סירבתי להגיע לקחת חלק בהשפלה, אך הם בחרו להשתמש בשמי כבעלה תאנה.
הילד בן 13 שכל רצונו היה לבלות עם חבריו במשחק פיינט בול לכבוד יום הולדתו שכח לחלוטין מה היא אחריות ומהם ערכיו. שלוש עשרה שנה אני משקיעה ושטיפת מוח אגרסיבית של אביו גורמת לו לשכוח ולהיעלם.

טעיתי, אני מודה קבל עם ועדה. לא הייתי צריכה לאפשר לכדור השלג הזה להתחיל ולהתגלגל. הוא גדל וקיבל מימדים מיפלצתיים ויצר קרע עצום בנפשי, ביני לבין הבן שגידלתי. כל כולי אחוזת כעס לאור ההשפלה.
ועכשיו אין לי מושג איך ממשיכים, איך מתקנים את הנזק, כי את הנעשה אין להשיב.
האירוע היה כל כך מכאיב, לא בגלל שהשתמשו בבן שאני מגדלת על מנת לנגח ולפגוע בי ובערכיי, אלא מפני שהילד שיתף פעולה בצורה עיוורת ולא עצר לרגע לראות האם אפשר קצת אחרת.
אני אמצא את הדרך להשיב לאב ילדי בתמורה והתגובה תהייה כואבת ומרה. עד היום ניסיתי לא להכניס את הילדים למערכה ביני לבינו, אך היום אני מבינה כי אין לי כל ברירה.

יש שאומרים כי יצר האדם רע מנעוריו ואני שמנסה כבר מספר שנים לא להאמין למשפט זה נוכחתי כי שגיתי. התברר לי שלפחות האדם שהתחתנתי עמו בטעות, חמש שנים אחרי הגרושים, עדיין אחוז נקמנות וניצל את הילד בצורה משפילה והצליח לפגוע בי, אני מודה.

אני קוראת מכאן לכל האנשים הנאורים, חשבו לפני שתקבלו החלטה. הילדים רוצים בר מצווה, רק על מנת לחגוג יום הולדת גרנדיוזי עם חבריהם. אם התפילה אינה שגורה בליבכם ושזורה בחייכם, אנא אל תיכנעו, למוסכמות כי זאת טעות.