דרך ארוכה הלכנו יד ביד, מהיום אמשיך לבד.
אנחנו שוב בחדר, היא ואני, שתי נשים. נפגשנו באקראי, בתקופה בה היה לי הכי מדהים בחיים. הגעתי אליה, בלי לחשוב פעמיים. האישה שאהבתי שלחה אותי  ואני, שריחפתי באופוריה בעולם קסום, לא הבנתי את מה שעוד עתיד להתרחש.
יהודית קציר כתבה: "פסיכולוגיה נועדה לאנשים חלשים שאין להם כוח להתמודד עם החיים שלהם...".  ואני לא יכולתי לנסח טוב יותר את סלידתי מפסיכולוגים ושאר מטפלים.

הגעתי לבושה בקפידה, לכתובת שנתת לי.  אני זוכרת את דפיקות הלב שלי כאשר עליתי במדרגות לקומה הראשונה, פתחתי את הדלת ונכנסתי לחדר ההמתנה.
ישבתי מאופקת, כשמבטי לרצפה. יכולתי לחוש בדפיקות הלב שלי רועמות, הנשימה כמעט נעצרה. מה אני עושה כאן, לא הבנתי, אבל משום מה לא זזתי.

בשעה שנקבעה, הופעת מאחד החדרים, הצגת את עצמך והובלת אותי פנימה לחדר, למפגש בארבע עיניים. זה היה כל כך מזמן ומאז, כמו שנהוג לומר, זרמו כל כך הרבה מים בירדן.

הרמת אותי מאשפתות פעם אחר פעם, הגשת עזרה, חום וחמלה. היית ההורה שאף פעם לא היה לי, היית המורה, המדריכה, עמוד האש שלפני המחנה. תמכת כשגיליתי את עצמי  ויצאתי מהארון, תמכת בי כשהתגרשתי, כשננטשתי, כשהתאהבתי. תמכת בי כשרבתי עם העולם פעם אחר פעם, כשלא רציתי לחיות.
את היית שם תמיד, בתוכי בליבי. חדרת למקומות ועולמות בתוך תוכי קיומי. לרגעים היינו אחת ולפעמים כל כך בנפרד, אהבתי אותך ושנאתי, כעסתי וסלחתי, נפרדתי וחזרתי.

עברנו חדרים, עברנו יישובים, דברנו בטלפון, החלפנו מכתבים, נתת לי מעצמך כמו שאיש מעולם לא נתן. חלקת, חשפת, אהבת, דאגת. את היית המשפחה שמעולם לא הייתה לי, האם שמעולם לא דאגה לי. לימדת אותי את כל אשר ידעת, נתת ונתת, תמיד הושטת יד. עזרת עם האישה עם האקס, עם הילדים, עם העבודה, החברה החיים והקשיים.

אמרתי כל מה שיכולתי ואת קבלת אותי כמו שאני. ניסית להראות לי את האור, את האושר, את הסיבה לקיומי. עזרת לי לגלות את הפגמים שבתוכי, הארת לי את המועקה שבתוכי, היית שם תמיד גם כשלא הייתי אני. אהבת אותי, כמו שמעולם לא חוויתי בכל שנות קיומי.
כך חלפו להם ארבע או חמש שנים,. עליות ומורדות, מתרחקים ומתקרבים, מצוקות, משברים, אבל הכול אמת, בינינו מעולם לא היו שקרים.
לא הצלחתי להגיע לאן שהובלת. מצטערת עם אכזבתי ואת המטרה לא הגשמתי. לא אצליח כנראה למצוא אור בקצה המנהרה. היום אני מבינה שאני צריכה להסתפק בשגרה.

יש אנשים שהאושר הוא חלק מחייהם ולמרות שהוא לא תמיד נמצא, הם יודעים מה לחפש. אבל אני כנראה מזן קצת אחר. האושר בחיי לעולם יהיה חסר, יש אתגרים ומשימות, יעדים ומטרות. האם כל כך נפלא לחיות, להיות?
לימדת אותי איך לשרוד את החיים ולהפסיק למרוד בקיומי. כנראה שאתהלך בעולם עד שיגיע היום, בו אוכל לומר פשוט שלום. קבלתי את החיים, זה מה שיש. לא יותר ולא פחות.

נפרדתי ממך וזו לא הפעם הראשונה. כבר היו לנו פרידות ואני מתגעגעת, אבל בתוכי אני יודעת, שהגענו לסוף הדרך וצריך להתנתק. השבילים התפצלו את ואני לדרכנו נלך.
אני כואבת את הפרידה, מה שהענקת לי, לעולם שוב לא אדע.
אבל יש בעולם חוקים והגדרות  ולפעמים צריך לשים לב לגדרות. לדעת לסיים כשמגיעים לסוף, בדיוק כפי שמבחינים בין הים לחוף.
אוהבת, כואבת, מתרחקת, מהרהרת, מה שנתת לי יקר לי מפז, תמיד אנצור בליבי את היום ואת אז.