מתוך אסופת האנשים שאני פוגשת כבר שנים שמתי לב שאני זקוקה מדי פעם למבט חדש.
אחד שיביא הקשבה חדשה וקבלה של כל מי שאני היום - בבת אחת, מבלי לספור לי את טעויות העבר ואת המעידות המפורסמות.
כמו הליכה אנונימית ברחבי ניו יורק או כל עיר זרה אחרת.
כשהאנשים החוצים איתי את מעבר החצייה מעולם לא החליפו איתי מילה ואין סיכוי שאכיר להם את הבן דוד.
בדיוק אותה איכות מתרחשת כשאני מצליחה לדמות שאני נוהגת בכבישי אמסטרדם כשלמעשה אני עמוק בעמק חפר. המבט הזגוגי שאני מצליחה להעלות מביט ברמזור כאילו זו הפעם הראשונה שראיתיו. ואז לכמה רגעים בודדים אני בחו"ל. אם הכביש מבריק מגשם אז בכלל זה קלי קלות.

ואז פגשתי אותן. קבוצת בנות שטרם הכרתי. והנה הן מעניקות לי אותו. את המבט החדש.
אין להן מושג מאיפה באתי, איך צמחתי, איך למדתי ללכת וכמה פעמים נפלתי בדרך. הן רואות אותי היום, יולי 2009, מביטות בי ומראות לי,

ללא ידיעתן, שעשיתי כבר חתיכת דרך.
חוויה מרעננת דפנטלי. עושה לי לסובב את הראש לאחור, לראות בבירור את המסלול שצעדתי, את הבורות שהקפדתי לבקר ביקורים ספונטניים (אכבר נפילות), את ההתנערות מפיסות האדמה שחבקו אותי וחזרה לחדות ולכוונה להמשך ההליכה.
באמת חתיכת דרך. 

קולטת שבשיחה עם המוכרים הנושנים אין לי מספיק אומץ לנפנף בשתי הכנפיים שגדלו לי. אולי חצי נפנוף בכנף ימין. מקסימום.
אסכולות מסוימות מכנות את זה – 'ביטוי'.

הוא נחוץ לי. המבט החדש הזה. מפעם לפעם. ככה זריקת ויטמין C לנשמה, מסייע לי להזכר שגדלתי וגם מסייע לי להראות לכל המביטים הנושנים את היכולות החדשות שלי.
הילדה ההיא שהיתה מצחיקה את החבר'ה בהפסקות כבר עוסק מורשה.

בטוב,
אלינה מירקין