קוסמוי. תאילנד 2004. אולי 2001. דני ואלון הלכו להביא אננסים צוננים.
אני מסתובבת לצד השני. העץ הנדיב הזה משהו, הצל שלו לא נגמר.
אני יכולה להיות כאן שנתיים. המוח שלי ריק. אין מחשבות.
האלכוהול של אתמול עוד מטייל לי בגוף.
"תודה" אני מגישה את היד אל עבר השקית הצוננת והם מתיישבים על המחצלת להמשיך לשתוק ביחד, או בעצם, לחלוק מנה של שקט.
הים פה יותר יפה מאצלנו. גם השקיעות מהממות. בעצם אלו הן זריחות.
לא פספסנו זריחה אחת. כאן חיים בלילה ואז בסוף היום צופים בזריחה והולכים לישון עד הצהריים ככה. שוב עם מוח נטול מחשבות. הגוף מת על זה. זו המתנה היפה ביותר לגוף. גם לשרירים אין מחשבות, הרגליים לא זוכרות מה היה אתמול וגם לא לפני חודש.
בשביל מה ?! אין טעם. היום יום חדש. ורק מה שעכשיו זה מה שקורה. מה שיהיה מחר לא מעניין כלל כרגע. חום-מתקתק-לחות באחוזים גבוהים. לא פשוט סך הכל, אך דווקא כאן, במקום המרוחק הזה מהבית, הגוף שלי מבסוט. מנוחה אמיתית. הנוף הזר והמפנק באמת משכך כאבים. איזה כאבים ? לא זוכרת. בחיי.
אלון הולך להביא בריזרים. חשוב. הגוף גם מת ע

ל זה.
כולם מאוהבים בתאילנד בדיוק בגלל הרגע הנכסף הזה. בריזר אחרי אננס. כששום תוכנית עמוסה לא עומדת בפתח. לא בגלל הדיוטי-פרי, לא בגלל התאילנדים והאנגלית המצ'וקמקת שלהם. אלא בגלל שדווקא אחרי 11 שעות טיסה (!), במקום בו הלחות מתעקשת עליך, דווקא שם – הגוף נח. רגע קדוש. 'שקט כאן מצלמים'.
"בא לך להביא עוד אננס? יבש לי בגרון."

אבל הנה זה כבר איננו. מעניין אם אני יכולה להביא לתחושת גוף כזאת כאן ועכשיו.
ככה בתוך המרוץ.
בתור לבנק. במענה הטלפוני של Hot. בצפירה של ההוא שחתך אותי מימין. באטימות של זאתי. בחוסר ההקשבה שלהם.
חתיכת אתגר ללא ספק.
צריכה לייבא אננס מקוסמוי כדי שיהווה עבורי התניה. זה יהיה גדול. אימון אננס.
אם זה יצליח, לחברות התעופה תהיה הפתעה. כבר לא יהיה טעם לטוס עד לשם. כאן יהיה לנו באמת את מה שנחוץ לנו. כולל מנוחה לגוף. מסתבר אולי שלא צריך להתרחק לטובת מנוחה אמיתית.
ייתכן וזה הדבר הבא: אימון אננס.