מה באמת רציתי להשיג? רציתי להשיג יותר אהבה עצמית. זה מה שרציתי.
וכך תמורת סכום קבוע שיורד חודש בחודשו קיוויתי להשיג אותה. את האהבה העצמית.
אז הלכתי.

הלכתי וקיבלתי הדרכה ממדריך שלא תמיד הבין את הצחקוקים הקטנים שעלו בי ("כמה זמן לפני אימון אני צריכה להפסיק לאכול את ההמבורגרים שלי "? או "למה כולם פה משמיעים צלילי נשימות של קורס הכנה ללידה ?")
בזהירות וסקרנות מצאתי עצמי נוסעת לאימונים.
אני והציוד שלי הבענו רצינות והגענו - טרנינג שמעולה לרביצה על פופים, נעלי התעמלות שמצוינות להליכה על מדרכות ישרות במיוחד, ומגבת שממש מצוינת לרחצה ומסתבר גדולה פי כמה ממה שצריך. את השיער לא טרחתי לאסוף.
וכך כשעליתי על ההליכון לבצע בו את פתיחת האימון בדמות ריצה-הליכה דמותי השתקפה בזכוכית שממול ונראתה לי לחלוטין משהו אחר.
במילה אחת נראיתי לעצמי פשוט – בורחת.
אם להגביר את הזרות הייתי פשוט

באה בג'ינס וזהו.
גברברים שרירנים עם טרנינג ממש אופנתי, שהיו עסוקים בהוצאת אויר מאסיבית מצמצו לעברי בהבנה מסוימת כאילו הסכימו לא לרמוס אותי הפעם. אבל רק הפעם.
וכולם עשו רושם של עסוקים במאמץ גדול. מכווצים. סובלים. אהבה עצמית שקעלק.
עוד 5 משקולות ואני מאוהבת בעצמי טוטאלית. עוד 30 סטים ואני פיקס בעיני עצמי.
זה היה הרגע שבחרתי מחדש לעשות מנוי (חינם) לחדר אושר במקום לחדר כושר.
חזרתי לי בנחת לג'ינס. מנוחה. מוציאה אויר בלי מחשבה מיוחדת. ככה כשהסרעפת מודיעה לי. וכן בכוונתי לתת לגוף שלי פעילות גופנית טובה (שמעתי שמותר לעשות הליכה בים בחינם. רק היום. רק היום.) ובעיקר ארעיף על עצמי את הפעילות המרעננת ביותר של חדר האושר החדש שלי – אהבה עצמית.
בטוב,
אלינה מירקין