יומני היקר,
מדי פעם יוצא לי לחשוב על פיטר פן. היום למשל. בהתחלה הוא תסכל אותי, כי לא הבנתי איך הוא עושה את מה שהוא עושה, אבל אחר כך קצת הצלחתי. 
את זה שפיטר עף בזכות המחשבות השמחות שלו (וקצת עזרה מאבקת הפיות של טינקר בל) - אני כבר יודעת ממזמן. אבל את זה שהוא מצליח לשכנע את ילדי משפחת דרלינג לעוף – זה כבר משהו אחר לגמרי. הרי שכנוע פנימי עמוק מריץ אנשים לירח, אבל איך, לעזאזל, מתניעים את מנוע הבערה הפנימי הזה אצל אחרים ? דוגמא אישית? כריזמה מטורפת ? שמחה מידבקת? פה זה כבר נהיה לי יותר מסובך.
במסמך התיעודי של החבר דיסני, כן, כן, אני מתכוונת לסרט, כל מה שפיטר פן אמר לילדים זה שאם הם יחשבו מחשבות שמחות מייד יצמחו להם כנפיים. זהו. לא, לא זהו. הוא גם אמר להם שהם צריכים להאמין שהם יכולים לעוף. אבל הרי זה בדיוק הפרדוקס: אם אתה ממילא מאמין שאתה יכול לעוף, אז אתה עף. ואם אתה לא מאמין – איך תתחיל להאמין? וזאת בעיניי, יומני האחד והיחיד, הקופסא השחורה של כל העניין: אם אפצח אותה ואגלה מה יש בפנים, אצליח גם אני ללמד את מתאמני האהובים-אך-קטני-האמונה להאמין שהם יכולים לעוף. ואז הם יעופו. אבל זה מה שאני צריכה לעשות. בכל פעם שאני  צריכה לשכנע נפש, רק אחת, שמחשבות שמחות מצמיחות כנפיים. וואו. מעייף אותי רק מלחשוב על זה.

אז היום מתקשרת מתאמנת חדשה, ומבקשת אימון דחוף. היסטרי. אס-או-אס, היא מדגישה. 
מגיעה אישה יפה ומטופחת, מה זה יפה, מהממת. כל תו בפניה החלקות עוצב בקפידה על ידי אמן איטלקי חרמן וטופח בידיים מקצועיות שהיו מביאות כבוד למיקי בוגנים. והעצב שנשקף מעיניה קורע את הלב. אחרי חמש דקות שיחה איתה אני חושבת לעצמי שאם היא הייתה מכונית, לא אווירון, כולה מכונית, אז היא הייתה עכשיו בעליות של סדום על אדי בנזין ובלי מזגן, מתקדמת במהירות של צב גוסס. איזה כנפיים ואיזה נעליים.
כי היא מטומטמת, ככה היא מסבירה לי בקול שקט ומדוד, והיא לא מוצלחת, וזה שהציעו לה את תפקיד המנהלת במחלקה שלה זה בגלל שעד היום היא הצליחה להסתיר. אבל הנה, היא תיקח את התפקיד, ואז כולם יגלו, וזה יהיה הסוף של הקריירה שלה ושל החיים שלה. ואם היא לא תיקח את התפקיד, אז כולם יחשבו שהיא תבוסתנית ושאין לה הערכה עצמית בגרוש. בכל מקרה - בתוך חודש מקסימום - היא בקנטים.
אז מייד קראתי לפיטר פן, ואמרתי לו, בוא מהר, יש פה מישהי שצריכה לעוף במיידי. תעשה קסם, תפעיל כריזמה, אבקת פיות, יאללה לעבודה. אני צריכה מחשבות שמחות, אני צריכה כנפיים.
אז מה הוא עונה לי, החצוף ? סורי, נו קן דו. שזה בעברית, מצטער, לא עוזר לך. מה אני מבין במנהלות מתוסכלות בעולם המודרני. אני כולה מביא אותה בכריסטמס ולגונות ונימפות ים. דברים קטנים. מתאימים עד גיל עשר מקסימום וגם לכלבים אינטילגנטיים. וחוץ מזה אני עסוק. ומייד הוא קורץ ומתעופף לו, בטח תחמן את וונדי לאיזה דייט. תמיד היה אגואיסט גדול.

טוב, אז אני לבד, ככה זה בחיים, אני אומרת לעצמי, אבל משהו כבר מנקר לי בראש. כריסטמס וכאלה. סוכריות סבא באדום-לבן וגרביים ענקיים מלאים במתנות. מה הוא אמר החנטריש הקטן עם הבגדים הדביליים ? דברים קטנים. ואז בא לי הרעיון.
'תגידי', אני שואלת את המהממת, 'איך בדיוק הצלחת לעבוד על כולם עד היום ?'
היא מסתכלת עלי כאילו שהחללית שלי עומדת בחניה לי

ד המזדה 3 שלה.
'כן', אני מתעקשת, 'תסבירי לי בבקשה באילו טקטיקות את נוקטת כל השנים כדי שאף אחד לא יגלה שאת מטומטמת, כדברייך. אבל תסבירי לי ממש בפירוט, כולל הדברים הכי קטנים.'
'טוב', היא עונה לי בהיסוס ועם פרצוף מופתע מזה שאני לא מתווכחת איתה בנושא הטמטום. 'אני עושה הרבה מאד דברים קטנים. לפרט לך?'
'כן, כן', אני אומרת ברצינות גמורה. 'אני רוצה לדעת בדיוק.'
והיא מתחילה, בהתחלה בהיסוס, ואחר כך יותר בשטף, והפה המעוצב שלה לא מפסיק לנוע במשך רבע שעה לפחות. היא שומרת בקפדנות על רקורד מדוייק של כל ההחלטות של הבוסים שלה. והיא מזהה את האנשים המוכשרים בחברה ומתייעצת איתם בכל דבר ועניין. והיא בונה ומשמרת מערכות יחסים עם המזכירות הוותיקות כדי שידווחו לה על כל מה שקורה. והיא קוראת המון, לא רק את הגלובס. והיא שומרת על קשרים עם חברים מהתואר שני כדי לקבל עוד פרספקטיבה על מה שקורה בחברה. וכל בוקר היא חושבת מה הדבר הכי חשוב שהיא צריכה לעשות היום. וכך הלאה ועוד הלאה, מיליון דברים נוספים שנכנסו לי מאוזן אחת ויצאו מהשנייה, כי הרי לא לאוזניים שלי הם יועדו...
אז אחרי שהיא גומרת, אני שואלת אותה, 'אוקיי, אז לאור מה שאת אומרת לי, אני מבינה שאת מחפה על החסרונות הרבים שלך באמצעות עשייה מרובה הנובעת ממוטיבציה גבוהה?
ואז היא מחייכת.
כן, גם השיניים מושלמות. כאלה שהניבים משני הצדדים עולים קצת על השיניים הקדמיות. בחיי, אם הייתי גבר מייד הייתי מזמינה אותה לקפה. איזה קפה, דינר.
ואז היא כבר לא צריכה שאעודד אותה, ואסביר לה שהיא הלכה את כל הדרך עד כאן בגלל השאיפה להצליח, ושהיא הגיעה עד הלום בדיוק כדי לרוץ קדימה לתפקיד המנהלת. לפחות.

'המוטיבציה הכי חשובה מהכל?' היא שואלת בחיוך גדול יותר, ואני רואה בעיניה את תחילתו של נצנוץ עליז וממזרי.
'כן', אני עונה לה בפרצוף מאד רציני. 'יותר מכל דבר אחר, כולל תואר במינהל עסקים מהרווארד, אינטלקט מבריק, ושאבא שלך יהיה מנכ"ל טבע. יש לך את מה שהכי הכי צריך', ובשלב הזה אני כבר חושדת שהגברת לא ממש מטומטמת...
'ואת זה יש לי בשפע?' היא ממשיכה, רעבה לעוד חיזוק, אבל עכשיו היא כבר יודעת את התשובה לבד.
'כן', אני עונה שוב. 'בכמויות מסחריות'.
'תגידי', אני שואלת אותה, 'ואם במקרה את טועה ולא תיכשלי בתור מנהלת, מה יקרה לך אז?' 
והנה, אני רואה איך הן מגיעות, המחשבות השמחות, אני רואה את זה על הפנים שלה ממש כאילו טינקר בל, הכלבתה הקטנה בכבודה ובעצמה, התעופפה פנימה ופיזרה אבקת פיות נוצצת היישר על ראשה של המתאמנת שלי.   
אז ככה חזרתי הביתה, יומני, וגם אני חשבתי לי מחשבות שמחות, ואמרתי בלב תודה לאגואיסט הקטן והמעצבן, ששוב עזר לי. ואפילו לטינקר בל, יריבתי המושבעת, אמרתי תודה.

אז לילה טוב לך יומני היקר, היום היה יום טוב.
אני.
 
אתן מוזמנות לשלוח אלי שאלות ותגובות. יש מצב ששאלות מאלפות יקבלו מענה כאן.
[email protected]
   
______________________________
מיכל בראון מאמנת ועורכת-דין, כל הזכויות שמורות לכותבת