אנחנו יולדים ילדים, וההורים שלנו לזוכים לגישה בלתי מוגבלת אליהם. הם חודרים לנפש הילדים שלנו, גורמים להם לאהוב אותם ואנחנו עוזרים לכך.  אין כמו סבא וסבתא, לא כן?  אבל, המציאות קצת פחות ורודה.
כך לדוגמא, אחרי הרבה שנים בחרתי אני ורק אני, לא לרצות להיות בקשר עם האישה שילדה אותי. אומרים שאימא יש רק אחת ואני אומרת טוב שכך.

אני שייכת לאותו דור של ילדים בכורים שנולדו להורים צעירים, שגדלו בצל השואה והמלחמות, וניסו להגשים את קיומם דרך הילדים. לא אכנס לויכוחים בין דוריים, רק אומר שאחרי ריב עם אמא שלי בחרתי לנתק איתה את הקשר בפורמט האישי. אין לי עניין לדבר איתה או לארח אותה.
זה קרה כאשר אני, אימא לבן 12 ולבת 6, הבהרתי מיד לאחר הריב שזה משהו אישי שאינו מחייב או קושר את יתר בני משפחתי. הסברתי לילדים שאין לי כל כוונה לעמוד ביניהם לבין סבא וסבתא שלהם. למרות העובדה שלי אין רצון להיות בקשר עם הסבים אני מברכת על הקשר ביניהם.

בתחילה זה עבד. היו תאומים בסיסיים והצלחתי לשמור על הילדים. אחר כך זה הסתבך. האישה שילדה אותי, שהייתה אמורה לאהוב אותי ללא תנאי החליטה לפתוח במלחמה על גב הילדים שלי.
כך, מצאתי את עצמי מסבירה לבתי בת ה-6 שסבתא שלה מנסה להלחם בי ולהעניש אותי דרכה, שאין לנו יכולת לשלוט על ההתנהגות של אנשים אחרים, שיש בעולם הרבה מאוד בורות שגורמת לאנשים להתנהג בטיפשות. התנצלתי על שהיא נפגעה, אבל הסברתי שזה כבר יצא מהידיים שלי.
אני לא רוצה קשר אליה, לאישה שהביאה אותי לעולם, נמאס לי לתפקד כעונה על ציפיות שמתקנת אכזבות, כואב לי שילדי נפגעים, אבל כנראה שכך הם פני הדברים. כנראה שיש בעולם אינטרסים ואינטריגות שהם חזקים מכולנו ואנחנו יכולים לשחק במשחק הטיפשי  שממש לא פשוט לפרוש בו בשיא.

עכשיו ירדה לי אבן מהלב כי האישה שהביאה אותי לעולם כבר כמעט ולא חלק מחיי ואני רק חושבת ותוהה איזה נזק עושה הניתוק הזה לילדי, האם זה באמת כדאי?