יש לי יום-הולדת, האמת, לא בטוחה שהשמחה רבה.
למה? קודם כל כי אני אישה וככזו, אני לא ממש מרוצה מעצם העובדה שספרות נוספות לטייטל של הגיל שלי. ושנית, ימי הולדת מזכירים לי את יום-כיפור ותחושת החשבון נפש שמתלווה אליו, יותר מאשר איזו הילולה. מצטערת להיות "פארטי פופר", אבל "this is my party and I'll cry if I want to ".

גם כשיש לאחרים יומולדת זה לא בדיוק "מיי קאפ אוף טי". הסיוט של המרדף אחר המתנה הלא נודעת מתחיל, כשבעל השמחה מודיע ב"צניעות" מרגיזה, שהוא אינו צריך דבר (דווקא כשאת הכי רוצה שהוא ישחרר איזו פיסת מידע שתפטור אותך מעול החיפוש הבלתי נגמר). ואז, בלית ברירה, את קונה איזו מתנה כדי לצאת ידי חובה, ואי לכך מרגישה נורא. כי הנתינה היא של דבר שבעל השמחה לא באמת רוצה, ואם לא די בזה שאת מחרפת נפשך ומטרטרת רגליך שעות בחיפוש אחר איזה חפץ שיהיה יאה, את הרי גם בטוחה שהוא ישתמש בפתק ההחלפה.

פעם חשבתי שאני האדם היחיד שמגיע ליום-הולדתו שטוף ציפיות להחריד, ובכל שנה חווה מחדש מפח נפש עז. עד שלאט לאט החלטתי להתעלם עד כמה שאפשר מהיום האיום הזה, שהמתין לי בסביבות אמצע אוגוסט וניסיתי להמשיך בחיי כהרגלם... טוב לא להיסחף, לא לגמרי התעלמתי (בכל זאת האגו שלי לא יכול לוותר בקלות על הרצון להיות מלכה לפחות ליום אחד), אלא ערכתי מפגש חברתי צנוע, ולא תל אביבי רבתי, בתקווה שכך אוכל ליהנות מיותר שלווה ורוגע נפשי. אבל כך או כך, מבפנים המשיכה לנקר בי המחשבה – למה? למה אני מרגישה ביום-ההולדת שבמקום להתמלא התרגשות, התחדשות שמחה ועליצות, הריני טובעת בתחושת ריקנות מכאיבה?

והיום, לאחר שהתחלתי לחקור את מהות קיומי על פני האדמה, היינו – בלימודי הקבלה, אני יכולה לשתף אתכם בשלושה גילויים מרגשים:
1. כמעט כולם מאוכזבים ביום-הולדתם, וזאת אני קובעת על סמך מחקר מקיף שערכתי בין רעיי, מכריי ואפילו בני משפחתי.
2. בקרב המקובלים כלל וכלל לא נהוג לערוך את כל המשתה הזה אחת לשנה, מה שבהחלט מקנה לי איזו הקלה.
3. יש לשני הסעיפים הנ"ל סיבה טובה, ועליה ארחיב בפסקה הבאה:
יום-הולדת הוא אולי סיבה למסיבה בקרב ילדים, אבל כשאנחנו מתבגרים, נראה פתאום שאין בו שום דבר משמח. בתנ"ך למשל

מוזכרת יום-הולדתו רק של מלך מפוקפק, שמסמל את האגו שלנו ותו לא, ועורך לעצמו ימי משתה: "יום הולדת את פרעה" (בראשית מ, כ).
ובאמת מה הטעם לחגוג את יום-ההולדת של הגוף שלנו שבין כה וכה עתיד ביום מן הימים להעלם מן העולם, אם אנחנו יכולים לחגוג את הולדת החלק הנצחי שבנו, את הולדת הנשמה שלנו. ואם עד עכשיו לא ידעתם שהאדם בא לעולם הזה כדי לפתח את נשמתו וכך להיוולד בעולם הרוחני, כשכל זה מתרחש בעודו בחיים, אז הרי לכם ההודעה.

כשהנשמה נולדת בעולם הרוחני, או אז זו סיבה מצוינת לערוך חגיגה. כמו כל לידה גם זו מתחילה בצירים כואבים שלוחצים עלינו, ומפתחים בנו שאיפה להיוולד לתוך מציאות חדשה. כאשר האדם מרגיש שעולמו לוחץ עליו, קטן עבורו, לא ממלא אותו, ומתחיל לחפש אחר מקור האושר, או אם תרצו, אחר הדרך לממש את תכלית חייו, אז זהו סימן שהוא בעצם שואל: "איך אוכל להיוולד לתוך העולם הנאור, העליון?" וזוהי שאלה על לידת הנשמה.

השאלות הללו מביאות אותו, בסופו של דבר, לספרי הקבלה האמיתיים, ושם הוא מוצא את השיטה איך לממש את עצמו ולפתח את נשמתו. הוא לומד על המצב המושלם שלו, מצב שבו הוא כבר מלא בכל טוב ועונג. ולמרות שבתחילה הוא לא מבין מה הוא לומד, ולא מרגיש עדיין את המצב הזה, יורדת אליו הארה מיוחדת שלאט לאט מתחילה לטפל בו, לתקן אותו. "וכשהאור העליון מאיר בתוך הלב", כותב המקובל הגדול של המאה העשרים – בעל הסולם, "אז הלב מתחזק, ובכל פעם הוא מוסיף והולך" (שמעתי, ס"ח).
כך האדם מתקרב בהדרגה לאותו מצב טוב, ונפתחת בפניו המציאות החדשה שלתוכה הוא נולד. כלומר, הוא פתאום מתחיל לראות, להרגיש ולהבין יותר את העולם, ואת הסיבות לאירועים ולמקרים השונים בחייו ובמציאות בכלל. הוא מגלה את הקֵשר הנסתר שקיים בין כל הדברים, ואז הוא חי את חייו מבלי לטעות, ומגיע לכל טוב שהוא רק יכול לאחל לעצמו ליום-הולדתו...
_______________________________________________________
שלי פרץ: שחקנית, סופרת וכתבת "קבלה לעם". בת 29, נשואה, אמא טרייה. בעלת טור בYNET יחסים  "שאלה של קבלה".