נגמר לי הכסף. זהו. וקודם כל, על מנת לשמור על מחשבה חיובית הבה אומר "הכסף שלי נמצא עכשיו במצב של תפילה דחופה". אוטוטו היא מתגשמת והוא כבר בדרך אליי. עד אז הדברים באים לביטוי בצורה של כאב גב, עישון מוגבר וסוף שבוע שהיה רדום לחלוטין. שבח לאל על הזכות לישון, על ההקפה במכולת (שאתה אני קונה את הניקוטין) ועל כך שרוב הזמן אינני יודעת כאב פיזי מהו. אצלי הכאבים כולם בנפש וכנראה שיש מהם מספיק כך שהגוף שלי בדרך כלל שותק.
השאלה המכאיבה היא איך הגעתי לזה. כלום אין זו ידי שלי המושכת מן הכספומט?
"המחיה התייקרה" אומרת חברתי כדי לנחם. האם בשלושים אחוז בכל שלושת החודשים האחרונים? נראה לי שהמחיה אולי התייקרה בעשרה אחוזים אבל דעתי שלי נצטמצמה בעשרים. וכה גלשתי במדרון אל תחתית מסגרת האשראי ומהמדרון –כמו שאנחנו יודעים- הטיפוס הוא חויה הרבה יותר איטית מן הגלישה.
ואביה של בתי בעיצומים. יש לו מה להגיד על שימוש בכספים בקיץ. ואני
אנה אני באה? אני הולכת להכין קפה, לא עומדת בזה אבל כיון שהתחלנו עם מאפים, אז אספר לכם על דובדבן שבעוגה, שכאילו כדי לסיים את עוגת האוברדראפט נשבר הצינור במקלחת. הווה אומר, השפופרת שלו ניתקה ממנו ועכשיו מתקלחים עם צינור דק בלי שפופרת. וגם זה יוחלף, וגם זה יחודש אבל הנטיה הזו של החיים, להביא תמיד איזה דובדבן, איזו תוספת, שברגע שמגיעים לקצה, בא עוד משהו ואני חושבת לעצמי שעם כל התהיות שלי אל האלוהים בענין הכסף, כשהוא אופה, הוא אופה עם סגנון.
וקלרה אומרת שזה לא קשור לאלהים והכל שטויות. פשוט הוא שאת השפופרת קניתי בעשרה שקלים במקום בארבעים ומי שקונה בזול משלם ביוקר. לו הייתי שומעת לה אז, היום היה לי טוש. לא אלהים ולא קונדיטוריה. בשביל זה צריך שכל ולשמוע לה. את אלהים אפשר לעזוב בשקט. נו טוב, אז את מי אני אאשים?