על שולחן העבודה שלי במשרד כל העטים נמצאות. אין קבלת קהל, אין עובדים נוספים במשרד ואין מי שיקח את העטים.
והמקום נמוך וסגור. ובו אני עובדת. אני, שאוספת שבלים ומלקטת עלים ומדברת אל הרוח, אני יורדת אל קומת חניה כל יום לשבע שעות.
ואני יכולה לעשן בעבודה ואם אני מאחרת אף אחד לא רואה אבל אחר כך, באוטובוס, אני נתקפת פטפטת ואין אף אחד מבין מאיפה המרץ הזה ללהג בסופו של יום עבודה. לפחות החברות שלי לנסיעה נהנות.
מה לעזאזל ביקשתי כשהבאתי עליי מקום עבודה סגור ושקט? מקום שקיבלתי בו הרבה חופש, חופש בתוך קופסא.
ואולי ביקשתי להביא את העיסוק בפקידות אל קצה חומרתו כדי להפסיקו ולהחליפו ולהתחיל כיוון חדש.
האמת היא שביקשתי כבוד וכבוד יש לי שם בשפע. אף אחד לא מרים עליי את קולו. אף אחד לא נותן לי הוראות אבל אף אחד לא גונב את העטים.
לבדוק את הקשרים שבחוטי הנפש. המקומות בהם הם לא יכולים לעבור את הבד ולרקום כראוי את החיים.
תקיעויות קוראים לזה, בשפת הניו-אייג'. לא צריך שפה, אפילו העטים שלי תקועות
היטב על השולחן. ניו-אייג'? אני אסתפק בניו-ג'וב.
אבל הפעם להתאים את העיסוק לקשרים שבחוטים ואולי פשוט להגדיל את חורי הרקמה. למה בחיים שלי החורים כל כך קטנים?
להתבונן בקשרים. אולי להשלים אתם ולהחליק אותם עם שמן סיכה שעשוי ממילים טובות נגד רגשי אשמה ונגד זכרונות. כמו במנוע, כשמשתמשים בשמן סיכה טוב אז פיח לא נתקע במעברים והבוכנה מחליקה בקלילות על דפנות הצילינדר. וכשהאדון נותן לגברת מחמאות משמינות אז גם המעברים שלה חלקים בשביל הבוכנה שלו וזה גם ניו אייג' וגם אולד אייג'. להתבונן במקומות בהם נתקעים ולמצוא שמני ריכוך מתאימים. ויוצא שזיונים זה כן הכל, הא?
קלרה מביטה בי בייאוש: את מסתכלת יותר מדי על עטים ועפרונות, זה הכל. תגידי תודה שיש לך עבודה וחוץ מזה, לרדת למרתף יותר קל מלעלות עשרים קומות במעלית. ואם פרספונה ירדה אל האדס אז גם את יכולה להרשות לעצמך, אולי ככה גם תהיי יפה יותר.