קיץ. יולי עצבני. סלולארי שאני חוששת שנדבק תמידית לאוזני, ואני צריכה להתמודד עם פלפוליה של חברתי: "אנחנו גדלים לתוך מושגים מוטעים", היא פוסקת ביבבה לתוך השפופרת, בעודי מנגבת גל זיעה לחלוחי שזחל לאורך אחורית הגב שלי.
"מישהו יושב שם למעלה, במחלקת המושגים של הממשלה ומחפש לעצמו הצדקות לשימוש במילה "חופש" שהוא מאוד אוהב. ואז את יודעת מה קורה?"
"מה?" אני עונה בגרון ניחר, מקווה בכל מאודי שהשיחה הזו צועדת לקיצה, ושמהצד השני של הקו, אנוכי המיובשת, אמצא סוף סוף קיוסק עם קולה בבקבוק זכוכית, וגזים מבעבעים עד בלי די...
"הוא מוצא את פרק הזמן הלוהט הזה שבין סוף יוני לתחילת ספטמבר, ומוציא לו טייטל מפוצץ – החופש הגדול!" מאחר שהחברה נשמעה כמי שעוד שנייה מתפרקת בזרם שוצף של דמעות, לא ממש יכולתי לחתוך את הנושא בקריאות התפעלות נוכח המחזה המרהיב שנגלה לעיני מצדו השני של הכביש: קיוסק! קיוסק!
"מה שלא לוקח בחשבון אותו אדון הוא, שהוא עושה טעות נוראית שהולכת להונות דורות על גבי דורות של אנשים לגבי מושג החופש!"
"כן, אהא..." אני נאנחת ברווחה כשידי הפנויה שולפת את "טעם החיים" מהמקרר...
"חודשי יולי אוגוסט האיומים! בנוסף לתיזוזים היומיים של עבודה-הסעות-בית-משפחה, אני עוד אמורה להסתדר עם שלושה ילדים נטולי בית-ספר ושיעורי-בית, שכל מעייניהם נתונים ל"איך להעביר את החופש מבלי להשתעמם", פרצה לפתע זעקת שבר, אבל גם זו לא הצליחה להניא אותי מללגום בשלהוב נחרץ את התענוג הקָפֶאִינִי המיוחל לגרוני, ולהיסחף על גלי מגע הגזים הממותקים המצמררים את קודקודי. 
"ואם זה לא מספיק, אז כל החגיגה הזאת מתנהלת בטמפרטורה אופטימאלית של ארבעים מעלות בצל, ומישהו עוד קורא לקרנבל האפריקאי הזה חופש!"
אני זורקת את הבקבוק לפח האשפה, וביני לבין עצמי מסכמת – לא יודעת בקשר לחופש הגדול, אבל זה חופש אמיתי מבחינתי: להשתחרר מהרצון שגרם לי להסתובב כמוכת עיוורון ברחובות תל אביב בלחות של 110% רק כדי להשתחרר מהצורך הנורא להרגיע את הצמא.
התופעה של חוסר החופש ב"חופש הגדול" מוכרת לכולנו (ואני מדברת על ההורים), ואי לכך דואגים מיטב המפרסמים לשווק לנו אין ספור אפשרויות להוציא את הילדים לטיולים ולהתיש אותם באטרקציות שונות ומשונות "טוונטי פור סבן", כמו שאומרים, והכל במחירים "מוזלים". לא ניכנס כרגע ל"עומק הרב" ול"פוטנציאל העצום" לפיתוח האישיות שטמון במרבית מאותן חבילות מבצע, כדוגמת: "קייטנת – מי תהיה בר רפאלי הבאה", או "מי רוצה להיות דן מנו", והשם כבר אומר הכל.
אבל רגע לפני שגם את נכנסת להיסטריית החופש הגדול ומה לעשות עם האנשים הקטנים האלה שפתאום ישבו ימים על גבי ימים בבית וישאו אליך עיניים מלאות ציפייה שתגאלי אותם ממפלצת השעמום האיומה, אני מזמינה אותך, לכבוד הקיץ שהגיע והביא איתו את הילדים חסרי המעש בעסקת חבילה, לבחון כמה שאלות מהותיות בעניין החופש:

ממה בדיוק אנחנו רוצים לקחת חופש? והאם יש סיכוי להיות חופשיים?
אם נשאל את פי חכמת הקבלה, נק

בל תשובה פשוטה: אנחנו לא חופשיים! והרי לראיה לא בחרתי לאיזו משפחה להיוולד, גם לא השפעתי על מגוון התכונות והכישורים שקיבלתי בגֶנִים. למעשה בשנים שבהם גדלתי, הייתי מושפעת לחלוטין מההורים, האחים הגננת והמורים. כשבגרתי החלו להשתלט עלי כלי התקשורת והחברה הסובבת אותי כבית כלא, והכתיבו לי למעשה הכל (וזאת למרות שהייתי בטוחה שאני אינדיבידואליסטית יחידה במינה): מה ללבוש, מי להיות, למה לשאוף, איך לחשוב, מה לאכול, את מי לאהוב, מה נכון ומה לא. למעשה, כמוני כמוך, אף אחד אינו בוחר איך לחיות את החיים, אלא כולנו פשוט נשטפים בזרם, שמנווט על פי מערכת חוקים שקבעו, לא נעים להודות – אחרים. ובלי משים כולנו משתדלים ללא הרף לעמוד יפה בסטנדרטים שירצו את ראות עיניהם של "אותם אנשים". 
כל אלה קובעים את ההתנהלות של חיינו, כובלים אותנו ולעד לא מאפשרים לנו להיות בני חורין. גם "תרבות הפנאי" המפוארת שפיתחנו, באה לחפות על בריחה מהתמודדות כואבת למדי עם השאלה הקיומית המפעמת עמוק בתוכנו "בשביל מה כל המרוץ המטורף הזה?"  או במילים אחרות: "מהי תכלית חיינו, ומה הטעם בהם?"
אבל זה לא חייב להיות כך. שינוי קטן יכול לגרום לבבואת חיינו המשתקפת במראה, להיראות לגמרי אחרת, ואפילו בלי שנכניס אותה לחודשיים מהפך שישנו לה את הצורה. אנחנו יכולים להעביר את ימינו על פני האדמה כחופשה מתמשכת וחסרת מעצורים. חופשה שגבולות ההנאה שבה רק הולכים ומתרחבים מרגע לרגע.
איך עושים את זה? מתחילים בהחלטה אחת קטנה – להפסיק לברוח מהחיפוש אחר תשובה לשאלה "מה הטעם בחיים?", ולקחת בחשבון שיתכן ונגלה שהתשובה היא לאו דווקא "קוקה-קולה". לאחר מכן, נצטרך להוציא את המפתח שנעל עמוק בתוך הלב את שאלת הקיום הטבעית, וניתן לה לפרוץ לחופשי. כי דווקא המענה לשאלה זו יכול לעלות אותנו לנתיב שמוביל אל החופש המושלם. 

נשמת אדם תלמדנו
רק כאשר האדם מתחיל לחפש אחר תשובה לתכלית חייו, טרדות היום-יום שכבלו אותו מתגמדות נוכח מטרת הקיום החדשה שנגלית לו והוא יוצא למרחב עליון יותר, מרחב רוחני. אז הוא מגלה את החופש האמיתי. שם הוא יכול לבנות לעצמו מקום חדש, שבו הוא יכול להיות אדם שמגלה את עצמו שכבה אחר שכבה. ובכל רגע מוסיף לעצמו עוד חופש פעולה, הרחק מעיניהם התקשורתיות של בעלי מניפולציות מסחריות.
אז במהלך "החופש הגדול" הזה, אולי במקום לחמוק מהשאלה המתדפקת על דלתות הלב הנעולות, הרי לך הצעה לבילוי חינם, קרוב לבית, ואפילו חינוכי - לשבת בחיק המשפחה איזו שעה, ולחשוב יחד עם הילדים מה זה חופש אמיתי בשבילם, ומהו בשבילך, ואיך הם מתכננים להגשים אותו במהלך החיים.

 ______________________________________________________________
שלי פרץ: שחקנית, סופרת וכתבת "קבלה לעם". בת 29, נשואה, אמא טרייה. בעלת טור ב-YNET יחסים "שאלה של קבלה".