יומני היקר,

אני פשוט איומה וצריך לשלול לי את הרישיון מאמנת, טוב, אולי רק להשעות זמנית. התנהגתי כמו מטומטמת, חנקתי את המתאמנת שלי, לא השארתי לה אוויר בכלל. היא ניצלה ממני בנס רק כי היא חזקה. מתאמנת חלשה יותר בטוח הייתה מתייאשת ומפסיקה את הדיאטה וזורקת אותי לכל הרוחות. חד וחלק. ברגע האחרון ניצלתי, ולא בגלל שנהייתי פחות גאונה, פשוט כי היה לי מזל. טוב, בסדר, כי גם טיפה הצלחתי להקשיב. תודה לאל על חסדים קטנים.

מעשה שהיה כך היה: המתאמנת המקסימה שלי באה לאימון וסיפרה לי שהדיאטנית שלה ביקשה ממנה לרשום כל מה שנכנס לה לפה. היא צייתה, והרישום הוכיח שהיא נשנשנית קבועה. בירור קצר העלה שהאוכל קורא לה מכל פינה ובכל עת: הילדים זוללים בבית חטיפים - היא לוקחת חופן מכל שקית שעוברת לה מול העיניים. הבנות במשרד מזמינות שישליק-צ'יפס-סלט, היא מוצאת תירוץ להתיישב לידן ולגלח מהצ'יפסים. מהצלחת עוגיות בזמן הישיבה היא לוקחת רק שתיים (!) ומתרצת לעצמה שלא אכלה צהריים. ביני לבינך, יומני, הבחורה צדקת שהיא בכלל רשמה את כל זה; אני הייתי משקרת לעצמי חופשי.  

כשהאמת התבררה, היא תפסה ייאוש. וסיפרה לי על זה באימון. המון. עוד פעם ועוד פעם על העוגיות והבורקס (שאני שונאת, איכס, טעם של מרגרינה) ועל האפרופו של הילדים (אחותי, למה לעזאזל את מכניסה כאלה דברים הביתה כשאת בדיאטה? ובשביל הילדים מה, זה אוכל בריאות?). היא אמרה שאין מצב שהיא תוכל לחיות כל החיים עם החסה-מרק ירקות-עוף מכובס. היא דיברה ודיברה וייאשה את עצמה עוד יותר ועוד יותר, ואחרי רבע שעה כזאת הרגשתי שתיכף אצטרך לאסוף אותה מהמטר-מרובע רצפה שמתחת לשולחן. היא הייתה מסכנה ברמות שחבל על הזמן.

אני, בתפקידי כמאמנת טובה ומסורה, העצמתי אותה על ההצלחה שבכל זאת הייתה שם: היא כן ירדה במשקל (מעט), החריגות שלה לא היו זוועתיות בחשבון הכללי. כאלה מין משפטים. וגם הצעתי לקבוע טווחי הצלחה גמישים יותר כדי להגדיל את הסיכוי לחוות הצלחה. ושוב אמרתי, בפעם המאה, שכדאי להוסיף מטרה אימונית כמו הספורט שהיא מזניחה. והצעתי שנחשוב יחד על תוכנית מגירה לרגעי התמודדות עם תחושת המעידה. ושוב העצמתי על זה שהיא לא מוותרת וממשיכה קדימה עם כל הקושי. ולמרות כל המאמצים שלי - בשלב זה אני כבר מזיעה ועייפה - כל כמה שאני מנסה לעודד ולחזק ולהכניס אותה לפעולה, היא ממשיכה לדבר שוב ושוב על העוגיות והבורקס. הבורקס והעוגיות. היא לא עוצרת לנשום, היא לא מוכנה להקשיב, לא מוכנה לעשות שום דבר אחר, היא עכשיו תדבר על הבורקס והייאוש, הייאוש והבורקס.
ומכיוון שהייאוש מדבק, הוא מתחיל להתגנב גם ללב שלי. ושם יושבים להם בצוותא הייאוש שלה והייאוש שלי, ועושים מוצי-פוצי אחד לשני. היא לא מצליחה בדיאטה ואני לא מצליחה להוציא אותה מהבאסה. מה, לעזאזל, עושים?

אחרי איזה חצי שעה של משחק פינג פונג בין שתינו, בכדורי תסכול שחורים ומטקות נוטפות זיעה, בבת אחת, תפסתי את עצמי. חטפתי לפנים את הזבנג. הבנתי שאני מטומטמת ברמות. פשוט בהמה חסרת רגישות. מה נהיה? צעקתי על עצמי בראש. אין לך שכל? ועוד יותר מזה, אין לך אוזניים? הגברת צריכה לשפוך ! תסתמי את הפה שלך ותני לה לשפוך. בשביל זה משלמים לך כסף. איפה עוד מותר לה לאוורר את הייאוש? איפה עוד היא יכולה להיות חלשה בלי להרגיש כשלון טוטאלי? אצל הבעל אולי? נעליים. ההוא כל הזמן אומר לה שהיא צריכה להסתער על הדיאטה כמו גולנצ'יק בסמטאות עזה!

ואז לקחתי אוויר, וראיתי שיש לי עוד קצת זמן להציל את המצב. אז הזמנתי את הייאוש להצטרף אלינו לשולחן, וביקשתי מהמלצרית להביא לו אספרסו קצר ומשהו מתוק ליד. יש לך מקום איתנו, אמרתי לו, שב. ואז המשכנו את השיחה שלושתנו, אני, המתאמנת החמודה שלי, וייאושינק'ה, שנראה לי באותו רגע כמו בחור רוסי ענק שמצטט פושקין ומיילל על כמה שהחיים קשים.
וככה ניהלנו שיחה שקטה על מקומו של הייאוש איתנו והסכמנו (המתאמנת, ייאושינק'ה הענק היללן ואנוכי) שלכל אחד מגיע מרחב משלו. ושכשמזהים את הצורך לשהות בייאוש - פשוט שוהים. ונותנים לו את הזמן ואת הבמה לאוורר את עצמו בנחת, ומחכים בסבלנות עד שהוא יגמור. ואז הוא יקום לבד וילך למקום שאליו הולכים כל הייאושים. ורק אז אפשר יהיה לקום, להביא ניעור רציני, ולהמשיך הלאה בדרך. עם או בלי הסתערות עם החבר'ה מגולני. 

כשהגענו לשלב ה- 'זמנך עבר' ושאלתי את המתאמנת, כהרגלי, מה היא לוקחת מהמפגש, היא אמרה לי שהיא הבינה שהיא לא צריכה להיבהל מהייאוש. שזה חלק מהדרך שלה אל המטרה, ושלא כל הדרך תהיה חלקה ובלי בורות ואבנים. ושעכשיו, אחרי שהיא הרגישה את ייאושינק'ה לאיזה זמן, היא יכולה להמשיך. והצדקת אפילו הודתה לי ואמרה שהיא יוצאת מחוזקת מהשיחה ! 

אז מה למדתי היום יומני היקר, חוץ מלהאמין בנסים?
ראשית, שמרוב הצורך שלי להצליח ולהוכיח ולהראות התקדמות אצל המתאמנת, לא שמעתי את הצורך שלה. שיעור חשוב, תודה. ולמדתי שאני חייבת לשים בצד את מה שאני חושבת שהיא צריכה, כדי לתת מקום למה שהיא באמת צריכה.
ושנית, ולא פחות חשוב, למדתי שלכל אחד יש את הדרך שלו להגיע לתוצאות. וכל אחד צריך ללכת בדרך שלו ולא בדרך של מישהו אחר. אז מה אם הצעתי אחלה דרך – ישרה יותר, קלה יותר? הרי מה אני מבינה? בחיים לא ניסיתי לרדת שלושים קילו. ואם המתאמנת שלי צריכה ללכת כברת דרך עם רוסי ענק שמצטט פושקין – אז רק ככה יהיה ורק כך היא תגיע ליעדה.
ודבר אחרון שלמדתי, יומני היקר, שלפעמים מה שנראה כמו כישלון, או לפחות מעידה רצינית, הוא בסך הכל עוד צעד - צעד אחד בדרך המתפתלת אל ההצלחה.
וואלה, למדתי משהו חשוב היום. אחלה יום.
 
מתה עליך,
אני

אתן מוזמנות לשלוח אלי שאלות ותגובות. יש מצב ששאלות מאלפות יקבלו מענה כאן.
[email protected] 
   
______________________________
מיכל בראון מאמנת ועורכת-דין, כל הזכויות שמורות לכותבת