באחת מהפסקות הצהרים החלטתי בתמימותי להיכנס לקניון, סתם חשקה נפשי בכוס לאטה ואולי רכש חדש למזווה התיקים שלי, והנה הותקפתי בנחיל של דוכנים.

בתחילה חשתי חגיגיות בעקבות מסדר הדוכנים שנפרש לכבודי, עוד היצע שמעולם לא היה לו ביקוש.
מופתעת אך מחויכת התקדמתי מעט בשבילי הקניון, כאשר נתקפתי הלם קרב, ריחות של בישולים כבדים דבקו בבגדי, רוכלים פשטו ידם לעברי מנופפים בכפיות חד פעמיות- "תטעמי זה גן עדן, נשמה!", מנסה להימלט נקלעתי למרבץ של ילדים שעטו על מזרקת שוקולד חמושים בשיפודי תותים ביד אחת ובלוני הליום של דורה בידם השנייה.
במצוקתי חיפשתי מפלט בחנות הכולבו הקרובה. זו מקדמת את פני הנמלטות אל מבואותיה הקרירים,  ואני נמשכת כבמטה קסמים אחר אורותיה הצלולים.
והנה טרם הספקתי לנשום לרווחה, קפצו עלי כמו במארב ידוע מראש, דיילות מוסוות היטב תחת הר של מייק אפ המתאים לדראג קווין המתחיל. חמושות בבקבוק בושם ובחיוך זדוני,  מתיזות נתזים של הסם הריחני, מקוות להפיל אותי בכשפם ולצוד את ארנקי בידם.
נמלטתי בצרחות, מנופפת בידיים לכל עבר, רק לא עוד קרם גוף, מחליק קמטים או בושם של בריטני ספירס.

חזרתי לדוכני הקניון, תרה בעיני אחר מקום שקט ונעלם. והנה חנות בגדי מעצבים- מאלה שתגיות המחיר מתחילות במאות על כל כפתור. החלטתי לאזור אומץ ולהתחבא בין קולבי החנות.
המוכרת באדישות סטואית מביטה בי, במבט "כזה כאילו" ברור שאני לא אתאמץ לזוז מהכיסא, הלא זה ממש לא חלק מהתדמית המגניבה שלנו פה. ואני מחבקת בשתי ידיים את הפלצנות המעושה. נושמת את הפוזה המתנשאת וזוכה לפחות לכמה רגעים של שקט יחסי.

לבסוף היא ניגשת וכביכול עושה טובה ומיידעת אותי שאם אי פעם אצטרך עזרה אז שאקרא לה.
הנהנתי בראשי, מלמלתי תודה. ואז חשבתי: כן אני צריכה עזרה, איך יוצאים מכאן בבקשה? אולי תחפרי לי תעלת מילוט, דרך נעלמה לחמוק מעבותות הקניון. אולי תוכלי לאמר לי איפה אני יכולה להסתובב לנוח סתם כך בחצי שעה של הפסקת צהריים מהעבודה?

איפה בעיר יש מקום בו לא דורשים את תשומת ליבי בכל שנייה נתונה? הלא בעוד דקה דקותיים אחזור לעבודה, לעולם של יצרנות מדומה. שם יהיה עלי לחייך לחברותיי לעבודה, להעמיד פנים שבאמת אכפת לי מהנעשה, מהרכילות המשרדית, ומהדיאטה התמידית.
המוכרת מצמצה בעיניה, ובנונשלנטיות הצביעה אל עבר קולב בירכתי החנות: "זה במבצע ארבעים אחוז הנחה, חג שמח".