בראשית שנות ה-70, חיתה ג'ין לידלוף כשנתיים במחיצתם של בני שבט היקואנה, שבט אינדיאני שכמעט ולא נחשף לפניכן לתרבות המערב. היא צפתה בהתנהגות בני השבט וראתה שהילדים שם הם מאושרים ורגועים יותר מהילדים במערב. היא ראתה את נשות השבט עובדות יחד, מתוך שמחה והנאה. הילדים, מצטרפים ועוזרים בעבודות השבט לפי יכולתם, מתוך רצונם החופשי. כמו כן, היא ראתה שהילדים משחקים ליד בור פתוח בחצר מבלי ליפול לתוכו. הם ידעו לשמור על עצמם, ואילו המבוגרים נתנו אמון ולא הגיבו בפחד.

ג'ין לידלוף שאלה את עצמה: האם נוכל ללמוד מבני שבט ההיקואנה כיצד לגדל ילדים מאושרים? היא ראתה שתינוק היקואנה נישא על גוף אמו במשך כל שעות היום ובלילה ישן בצמוד לאמו. מהרגע שהוא מתרחק מאמו מרצונו,הוא זוכה לעצמאות רבה, וזאת מפני שהוריו סומכים על חושים הטבעיים שלו, המנחים אותו לזהירות ולהישרדות.תינוק היקואנה אינו עומד במרכז תשומת לבם של הוריו או של מבוגרים אחרים. הוא נוכח בכל מעשיה של אמו ובקשריה עם אחרים, וכצופה פסיבי הוא לומד כיצד להתנהג כפרט בתוך חברה.

עקרונות השיטה
בבסיס 'עקרון הרצף' עומדת התפיסה על פיה כל תינוק אנושי בא לעולם עם אוסף ציפיות וצרכים מולדים, שהתגבשו בו בעקבות עשרות אלפי שנים של האבולוציה האנושית. מרגע שנולד, מצפה התינוק שהוריו יגשימו את ציפיותיו המולדות.
על פי עקרון הרצף, הציפייה החשובה והמשמעותית ביותר של התינוק היא להימצא בחודשי חייו הראשונים במגע מתמיד עם אמו או דמות מטפלת אחרת. הוא מצפה לינוק בכל עת שירצה ולישון עם אמו באותה מיטה, עד שהוא מחליט לעזוב מרצונו. הוא מצפה להינשא צמוד לגופה כל הזמן, עד גיל 6-8 חודשים כאשר הוא מתחיל לזחול . הוא מצפה מהדמות המטפלת להגיב לבכי שלו ולמלא את צרכיו, ללא שיפוט, כעס או דאגה מופרזת. 
ציפייה שנייה של התינוק על פי עיקרון הרצף, היא להיות נוכח באופן מתמיד בחיים של המבוגרים, מבלי להוות את מרכז תשומת לבם. באופן זה הוא ילמד כיצד ראוי להתנהג. במקביל מצפה התינוק כי הוריו יפגינו ביטחון ביכולתו לחקור את סביבתו, מבלי לגונן עליו יותר מדי, ובכך יתגברו ביטחונו העצמי ועצמאותו.
לפי עקרון הרצף, כאשר ציפיות אלו מתממשות, התינוק ממעט לבכות, הוא חש אהוב ובעל ערך עצמי. תחושה זו תלווה אותו כל חייו ותהפוך אותו לאדם בריא, חברתי ומאושר יותר.

האם זה אפשרי בתרבות שלנו?
אין ספק, אורח החיים שלנו שונה מזה של שבט אינדיאני. לרוב נשים חוזרות למקום עבודתן מספר חודשים לאחר הלידה, ונאלצות לשים את התינוק במעון. מקומות העבודה שלנו אינם מותאמים לכך שנוכל להביא את הילדים איתנו. נניח שאת עובדת במשרד מול מחשב ואת צריכה לענות לטלפונים, לענות למיילים ולכתוב שיקים. עבודות מסוג זה אינן עונות על הציפייה המולדת של התינוק להימצא בתנועה

מתמדת. גם הסביבה בה אנו חיים היא אחרת - אם את גרה ליד כביש את לא תתני לתינוק לזחול בחופשיות כפי שהיית עושה אם היית חייה בטבע.
עבורי, ההכרות עם עקרון הרצף הייתה קריאה להסתכל מחדש על החיים שלי ולשאול את עצמי כיצד אני רוצה לחיות אותם. כאשר תינוק נכנס לחיי, אני יודעת שהוא לומד ומפנים את מה שהוא רואה מסביבו, ושאני דמות חיקוי עבורו. האם אני רוצה לבלות שעות רבות ביום מול הטלוויזיה או מול המחשב? אולי זה הזמן לשתול ירקות בגינה או ללמוד לאפות לחם. במהלך החודשים הראשונים לאחר הלידה, השתדלתי להיות כמה שיותר בחברת אנשים אחרים, חברים או בני משפחה, ובעיקר בחברת אמהות אחרות. כששאלו אותי איזה מתנה אני רוצה ביקשתי מנשא, והשתדלתי לשאת אותו עלי או על בן זוגי כמה שיותר. אפשרתי לו לינוק מתי שהוא ביקש, ולא על-פי לוח זמנים קבוע מראש. בלילה הוא ישן אתנו במיטה, למרות ההזהרות של אחותי שאני בטעות עלולה למחוץ אותו תוך כדי שינה.
האם הצלחתי לגדל ילד לפי עקרון הרצף? באופן חלקי בלבד. כשהוא היה בן חצי שנה עבדתי בגינה של קהילה אקולוגית, כאשר אני נושאת אותו על גבי. אחרי שעה כבר כאב לי הגב והוא בכה בכל פעם שנשארתי יותר מדי זמן במקום אחד. לשמחתי, נשים אחרות עזרו לי והתחלקו איתי בנשיאה שלו. כיום הוא בן שנה וחצי והוא יותר מתעניין לעזור בשטיפת כלים מאשר לשחק עם הצעצועים שלו.
משפט מפורסם אומר: צריך כפר שלם כדי לגדל ילד. אם אמא מסוגלת ליצור מסביבה חיי קהילה, אז היא ברת מזל. קהילה היא הגרסה המודרנית לחיי השבט של פעם. ללא קהילה תומכת מסביב, קשה מאד ליישם את עקרון הרצף בתרבות שלנו. עם זאת, חשוב לזכור שזה לא "הכל או כלום".

תקשיבי לעצמך
מעל הכל, עקרון הרצף קורא לאימהות להתחבר מחדש לקול הפנימי, לאינסטינקט האימהי, למקום שיודע כיצד לגדל ילדים. זאת משימה לא פשוטה בתרבות שלנו, כאשר יש כל כך הרבה ספרים ודעות על גידול ילדים. אנחנו יותר מחוברות לראש ויותר מושפעות ממה ששמענו בתכנית טלוויזיה, מאשר מחוברות לאינסטינקטים שלנו. לפי ג'ין לידלוף, אם את פועלת לפי האינסטינקטים שלך, את לא תשימי את התינוק לישון בחדר נפרד, את תשמרי אותו קרוב אלייך. אולי אמרו לך שאם תיגשי אליו מיד כשהוא בוכה הוא יהיה מפונק, אז את נותנת לו לבכות, אבל זה לא מה שהיית עושה אם היית מקשיבה ללבך. אולי את זוכרת את עצמך לפני הלידה כאשה מאורגנת ומסודרת, שיודעת, למשל, בדיוק איזה שיקים רשמת החודש. עם כניסת התינוק לחייך, אולי הגיע הזמן לתת יותר מקום לאינטואיציה.