דרמת מתח שנונה. כמדי קיץ, המפקח בלאמי, בלש בכיר ומוכר, מבלה את החופשה עם אשתו בבית המשפחה בכפר. בחור זר שמסתובב באזור בית המשפחה פונה לבסוף אל הבלש ומבקש את עזרתו: הוא חשוד ברצח ושוהה במסתור מהמשטרה, אבל הוא לא משוכנע שהוא האשם. בלאמי, בעל סקרנות תמידית לטבעם של אנשים, מחליט לעזור לחשוד בחקר העניין ומגיע רחוק יותר משציפה. בלאמי ואשתו שציפו לחופשה רגועה נאלצים כעת להתמודד גם עם הגעתו של אחיו הבעייתי.

שברול נחשב לאחד מחלוצי הגל החדש הצרפתי. הוא החל את הקריירה כמבקר קולנוע וחצה את הקווים לבימוי. במהלך הקריירה הארוכה שלו כבמאי שנמשכה מ-1958 ועד 2010 הוא הספיק לביים מעל 70 סרטים לקולנוע ולטלוויזיה.
שברול זכה בעשרות פרסים ברחבי העולם, מדב הזהב בברלין, דרך פרסי פסטיבל ונציה, טורונטו, סן סבסטיאן, תא המבקרים של לוס אנג'לס, פרס האקדמיה האירופאית למפעל חיים, אך מעולם לא זכה בפרס הסזאר.

ראיון עם קלוד שברול על הסרט המפקח בלאמי 

איך נולד הפרויקט הזה?
זה נולד מהרצון שלי לעשות סרט עם ג'ראר דפארדייה, אתו היו לי בעבר שני פרויקטים שלא התממשו. נפגשנו בעיר נים לפני כשנתיים-שלוש והסכמנו שזו תהיה חרפה גדולה לא לעבוד יחד.

זו הפעם הראשונה שאתה מרים פרויקט על בסיס שחקן מסוים?
בהחלט. רציתי אפילו שהסרט יהיה מעין פורטרט של ג'ראר דפארדייה, או לפחות תמונה המשקפת את אחד ההיבטים שלו. בו זמנית הצעתי גם לאודיל ברסקי, שותפתי לכתיבת התסריט, שנחדיר אלמנטים של האישיות שלי לתפקיד הראשי, מבלי להרחיק לכת עד כדי אוטוביוגרפיה.

מה היה הרעיון שהתחיל את הכל?
זה הגיע מהרצון העז לעשות מחווה לסופר ז'ורז' סימנון– בעיקר לאור העובדה שאני מוצא בג'ראר דמות מאוד "סימנונית" בעצמו. באותו הזמן, רציתי שהדמויות שלי יגיעו ישירות לקהל, מבלי שהסיפור ייצור הפרעה בינינו – באותה הדרך שסימנון כתב את ספריו. בנוסף רציתי לעשות מחווה לג'ורג' בראסנס. זה היה תענוג גדול עבורי לשחק על שני המישורים – הנראה והבלתי נראה – שמהווים את השלד למבנה העלילה.

אם כבר הזכרת זאת, איך באמת פיתחת את העלילה?
דמיינתי שוטר – בסגנון של מגרה (דמות בלש חוזרת בספריו של סימנון) – שחייב להוביל חקירה בעודו מנסה לפתור בעיות משפחתיות. דיברתי על זה עם אודיל ברסקי, שהעלתה רעיון להשתמש בכתבה מעיתון המטרו על מקרה של תרמית ביטוח. מה שאהבנו בסיפור היא העובדה שהוא אמיתי אבל עדיין לא נתפס וכך, מה שנראה בסרט בדיוני הוא בעצם אמיתי לחלוטין – מאחר שזה התבסס על כתבה עיתונאית – בעוד שהחלק שנראה אמיתי הוא בעצם בדיה, שאודיל ואני המצאנו. מה שיכול להוכיח שניתן להגיע אל האמת בקלות על ידי חשיבה יצירתית, ולא בהכרח מאוסף של אירועים אמיתיים.

מאין הגיע השם בלאמי?
זו הייתה התייחסות עמומה לתוכניות הטלוויזיה שעשיתי בעבר לסופר גי דה מופאסאן, וזה גם שם של רחוב בנאנט. לקרוא לסרט "המפקח הבלאמי" היה פשוט סימן הכר לכך שהוא במרכזו של הסיפור. 

הכל מסופר מנקודת מבטו של בלאמי....
כן. עד כדי כך שהפלאשבקים הם למעשה פרשנותו של בלאמי לעבר. זה מה שמצדיק את שיתופו של ז'אק גמבלין בשלושה תפקידים שונים: זה מוביל לאובססיה של המפקח עם פניו של גמבלין והמסכות הרבות שלו, שחלקן אף מטעות. דמותו של גמבלין מגלמת את האדם המושחת שבניגוד לאחרים, אין לו פנים. למעשה, הכותרת של הסרט הייתה יכולה להיות "הופעות משתנות".

למעשה היית יכול לצלם את הסרט מנקודת מבט סובייקטיבית
אני מודה ששקלתי לעשות את זה. אך אם הייתי עושה זאת, הייתי חייב לבחור בנקודת מבטו של אחד השחקנים הראשיים. וכדי לראות דברים דרך עיניו של בלאמי, הפרספקטיבה הסובייקטיבית של כל דמות אחרת סביבו לא הייתה אפשרית.

בלאמי ואחיו לא מגלמים למעשה את שני הצדדים של אותה דמות?
בנקודה מסוימת, בלאמי אומר על אחיו ז'אק: "אני לא יכול לסבול יותר את פני המלאך שלו". בכך הוא מתייחס כמובן לכל מה שהוא לא. מאוחר יותר, ההפך מתרחש: בלאמי מייצג עבור אחיו סוג של מלאך שהוא לא יכול להגיע או להרוס אותו, כיוון שאם ז'אק מגלם את הצד האפל של האחים, זה רק בגלל שבלאמי הדחיק את את הצד הטוב שבו.

מערכת היחסים בין בלאמי לאשתו היא סוג של עדות לאמונה שלך באהבה
אכן כן, אני מאמין באהבה. איכות היחסים בין בלאמי לאשתו היא פשוטה להשגה, בתנאי שכל אחד מהצדדים נותן מרחב לשני. לבלאמי אין צורך במרחב – האוצר הגדול ביותר שלו שוכב לצדו – והוא ללא ספק נוצר אותו. כתוצאה מכך, גם לאשתו אין צורך במרחב. מה שלא מונע מהעובדה שניתן לחשוד בה שהיא שכבה עם ז'אק. כשבלאמי שואל אותה מה קרה עם אחיו היא עונה: "

מתי?", בקול עדין ודואג.

דמותו של קורנילאק היא כמעט טרגית...
כשהוא מופיע לראשונה, במונית שמסיעה אותו לבית של אחיו מתנגנת ברדיו הסימפוניה של צ'ייקובסקי והוא מבקש מהנהג לכבות את המוזיקה. זה מצביע על כך שהוא דוחה את כל מה שפתטי בעיניו. הוא מאד קשוח כלפי עצמו וכך הוא שומר על כבודו. אך הוא לעולם לא מייבב.

הסצינה בה עורך הדין פורץ בשירה באמצע בית משפט היא פרועה לחלוטין
זו לבטח הסצינה הכי אבסורדית בסרט, למרות העובדה שהיא בהשראה מלאה של מקרה אמיתי, אפילו שבמציאות עורך הדין לא בדיוק שר שיר מלא של ג'ורג' בראסנס. זה נפלא בעיני כיוון שזה מראה שאפילו בבית משפט מתקיים משחק של הופעות שיכול לכסות על האמת: התצוגה המוחצנת שאמורה לייצג כבוד וצדק מונעת בעצם מהמערכת משפטית להגיע אל יעדה. למרות שהתאטרליות של המקום העניקה לצדק כוח וכובד.

ראש, זו בסך הכל אשליה
סט הצילומים הוא פשוט ומונוטוני להחריד, כמו בית הקפה, ביתם של הזוג, חנות כלי העבודה וחדר המלון.
צילמתי את הסרט במקומות בסיסיים ומציאותיים כי יש כאן משחק בין מציאות להופעה. ומה שבדרך כלל בוגד במציאות בסרטים הוא הסגנון של סט הצילומים. אין כאן מקום לציוריות. ובכל זאת, למרות איך שזה נראה, הסטים תוכננו בקפידה לחשוף את האישיות של כל דמות. למשל, אשתו של גמבלין מציינת שהיא אוהבת עיצוב פנים. לכן ביתה מוצף בטעם רע וחפצים מגוחכים.

העריכה מאד מוקפדת
כן, הייתי אפילו מגדיר אותה מתוחה היטב. כיוון שהעלילה די מורכבת, חששתי לאבד את הצופה בדרך. לכן דאגתי שהסרט יהיה קצבי ללא כחל וסרק. לכן השמטתי את הסצינה בה בלאמי הולך לבדיקה רפואית ומתעניין בגופה. חשבתי שזה משעשע אבל ניתן היה לספר על הפעולה הזאת במשפט אחד פשוט!

כיצד בחרת את השחקנים המובילים?
בתחילה רציתי ללהק את פרנסואה קלוזו לתפקיד של החשוד ברצח, אבל הוא לא היה פנוי, אז בחרתי בז'אק גמבלין. הייתי מאד שמח על הבחירה בו, כי בסופו של דבר הוא מתאים הרבה יותר לדמות אותה דמיינתי, ובעצם לשימוש בה עשיתי עם הדמות בתמונה הכללית. באשר לקלוביס קורנילאק, רציתי לעבוד אתו כבר זמן רב. הוא אמן אמיתי ומאד אהבתי את ההופעה התכליתית שלו. בסרט, הוא נראה כמו אחד שחי את כל חייו בייאוש ולרגע אחד זה לא נראה כמו משחק, מה שמאד קשה לבצע בדמות מהסוג הזה.

ומה על מרי בונל?
היה לי חזון מדויק למדי של דמותה: ניתן היה בכל מקרה לבחור בשחקנית מאופרת היטב באופן בובתי, אך זה היה משנה את טבעה של הדמות. חשבתי על מרי בונל, שאין לה מניירות של כוכבת והיא תמיד משחקת את האישה שכל גבר היה שמח למצוא בבית!

איך ג'ראר דפארדייה הגיב?
סיפרתי לו על הבחירה שלי לתפקיד של אשתו, כי רציתי שתהיה הרמוניה אמיתית ביניהם. הוא חשב שהיא בחירה מצוינת. אבל על סט הצילומים, הוא ממש בחן את מרי והיא מצדה הגיבה בהומור, מה שגרם לחיבור טוב ביניהם כבר בשלב מוקדם. נראה לי שההערכה שלו אליה גברה.

מה גרם לך לחשוב על ואינה גיוסנטה?
ססיל מיסטרה, עוזר הבמאי הראשון שלי, המליץ עליה כבר מזמן. יכולתי לבחור באישה פחות זוהרת ממנה, אבל חשבתי שזה מסוג הדברים שקורים בעיירות הפריפריה: נערות יפהפיות, הכי יפות באזור, הופכות לבנות זוג של בחורים ממוצעים. יותר מכך, ואינה מגלמת את האישה המושלמת וגם את החושניות האמיתית.

איזה סוג של תאורה רצית לייצר?
ביקשתי מאדוארדו סרה, הצלם הראשי שלי, להימנע מתאורה מוגזמת, מלבד סצינה אחת או שתיים של חלומות, כמו סצינת הריקוד בחניון. כמו תמיד, הוא מיד הבין למה התכוונתי.

המוזיקה מאד יעילה, דרמטית
מכיוון שהמוזיקה הכי ראוותנית ורגשנית התרכזה בסופו של הסיפור, מתיו שברול נאלץ להלחין מוזיקה רגועה יותר לשאר הסרט, מבלי לגלות דבר על העלילה. כתוצאה מכך, הקונצרט לצ'לו של אלגר התאים מצוין כיוון שלא היו אלמנטים מוזיקליים דומים עד לנקודה הזאת, מה שמצליח להעביר את הרושם שהאמת הקיומית פשוט מתפוצצת בפניו של הצופה.  

המפקח בלמי
שחקנים: ג'ראר דפארדייה (פול בלאמי),  קלוביס קורנילאק (ז'אק לבאס), ז'אק גמבלין (נואל ג'נטיל / אמיל לולט / דניס לפרינס), מרי בונל (פרנסואז בלאמי), ואינה גיוסנטה (נדיה סנצ'ו).     
יוצרים: קלוד שברול (במאי), אודיל ברסקי, קלוד שברול (תסריט), מת'יו שברול (מוסיקה), אדוארדו סרה (צילום).
צרפת, 2009, 110 דקות. צרפתית – תרגום לעברית ואנגלית, החל מ-16 בדצמבר בבתי הקולנוע.