אני ואהובי נסענו לחופש שכול כך ייחלנו לו. כול השנה אני בורחת ואין רודף והגיע הזמן לנוח.
בגלל שאהובי משרת בצבא קבע יש לנו תשעים אחוז הנחה על כמעט כול מלון שווה בארץ הזאת. אך יש לי גילוי מזעזע: אני שונאת בתי מלון. לדעתי מלון זה בזבוז זמן, שעמום. אין בריכה נפרדת (אז מה יש לי לחפש שם?) מרוב אוכל הולכים כול היום מפוצצים עם הרגשה ורצון אמיתי להקיא.
תמיד הבית שלי נראה לי הכי מתוק בפשוטו לעומת המצעים המכוערים של המלון. וכך אני כול פעם מוצאת את עצמי מתבכיינת על משהו בעקבות הנסיעה למלון ומחכה לשניה שאני אדרוך שוב בבית.
אבל... בעלי אוהב מלונות ואני נשרכתי אחריו למלון שהוא בחר באקראי- מלון מצפה הימים- תכנסו רגע ליו טיוב ותראו במה מדובר. באמת, לא תצליחו לגרד את הלסתות שלכן מהריצפה. מלון מפואר! העשירון העליון. בעלי הכפרה עליו הכין לנו סדר יום צפוף מחוץ למלון הכולל טיול אופניים, קניות בכול חור אפשרי, ומסלול הליכה עם סנפלינג בדרך.. אך שבוע לפני הנחיתה שלנו בין ראש פינה לצפת- למלון המהולל אנחנו מגלים שלמלון אין תעודת הכשר. מילא, והוא נמצא בתוך חווה אורגנית וכול הירקות אורגניים והגבינות הרגע נחתו מהעטין של הפרה. ואני התחלתי לדמיין לעצמי את האוכולסיה שמתארחת במלון: חבר'ה שאנטי שאנטי חמודים אשר חמלה על החיות אצלם היא ערך עליון ופיס אנד לאב הוא ערך משני. הייתי בטוחה שיהיו במלון אנרגיות חיוביות והרמוניה אנושית. לא שאני מחפשת חברים, באתי להתייחד עם אהובי. אך נעים להיות בסביבת אנשים לבביים. במקרה שכחתי שליוצאי הודו למיניהם אין כסף להתארח באותו מלון, ולא חשבתי לעצמי למי יש כסף.
נתחיל מזה שכמובן הקב"ה סידר לי את כול התנאים כדי שאני איהיה מרוצה- הגענו בערב למלון ואמרו לנו שאין יותר חדרים רגילים, אז קיבלנו מיני סוויטה מפוארת מרווחת. והמצעים היו לבנים ורכים והמיטה היתה ענקית, ולא נפלתי לרווח שבין שתי
המיטות המחוברות בבית שלי (צריך לעשות עם זה משהו), החדר היה מעוצב בסגנון צרפתי עתיק. ובעלי ששורשיו הם צרפתיים הרגשי בבית. בחדר אוכל אכלנו רק ירקות וגבינות אחרי שדיברנו עם האחראי על האוכל שאמר לנו שהם מפרישים תרומות ומעשרות וחלה וכדו'.. אני ואישי קרענו את הגולן ונמסנו למוות בחום ובמסלולי הארץ והיינו מאושרים ושמחים, אך כול פעם שהגענו למלון רדפו אותנו האנרגיות של האלפיון העליון. אנשים בגילאי פנסיה ממורמרים שבוחנים אותך מכף רגל ועד ראש כדי לראות איך יש לך את הכסף להתארח כאן. כול אחד מסתכל על השני בעין צרה ומדבר בשקט אירופאי מנומס צבוע על האחר. ובחדר אוכל- אווירת סנוביות ויראת כבוד מנומסת פלצנית. ניסיתי להגיד לאנשים בוקר טוב, או אולי: בונז'ור, אך נתקלתי במבטי מרמור. ניסיתי את הטקטיקה השנייה כמה שפחות לבלוט: לבשתי סנדלי שורש, וחולצת מסלול של בעלי, ולא התאפרתי כדי שלא יבחינו בי וישאלו את עצמם בחמדה מאיפה העגילים שלי, אך גם זה לא עבד. לאן שלא הלכתי הרגשתי עיניים בוחנות מכף רגל ועד ראש. עיניים ששורפות את החצאית הארוכה המתחסדת שלי והופכות אותי לסמרטוט רצפה. ומבטים שאומרים: "מה הדוסים האלה עושים כאן, במעוז החילוניות והמוסר?" אחר כך חשבתי לעצמי אולי נלך לאכול בחדר ושלום על ישראל. רק המחשבה על איך אני אסחוב את האספרסו והצלחת ביחד גרמה לי להתייאש.
כלום לא עזר, לא שאני אתעלם מהם, לא שאברח מהם. היה נראה שאנשים נוסעים לשם להשוויץ במליונים שלהם. אמרתי לבעלי שצחוקים פה עם החשיבות העצמית הזאת של כולם שקנו באלפי שקלים לילה במלון עם גבינה מסכנה ובריכה.
בסופו של דבר. בקושי היינו במלון. רק בערב ישנו וחלמנו על העשירון העליון. ובליבי היו רחמים וגם קצת שמחה: על ברוך שעשני כרצונו. וברוך שאני לא עשירה!