לעתים קרובות אני שומעת את הטענה כי "הילד לא קורא ולכן הוא כותב בשגיאות". זוהי טעות. גם מתוך הניסיון בשטח וגם מתוך מחקרים* עולה שאין קשר בין שליטה בקריאה לשליטה בכתיבה. ילדים יכולים לקרוא היטב והרבה, ובכל זאת לכתוב בצורה משובשת ובשגיאות כתיב איומות. הסיבה העיקרית לכך היא שפעולת הכתיבה מצריכה כישורים ויכולות שונות מפעולת הקריאה. כך למשל, כתיבת מלה ללא שגיאות, כרוכה ביכולת לזכור את האופן בו היא נכתבת, היינו: בהפעלת זיכרון חזותי. ילד יכול לקרוא היטב את המלים, ולא לזכור איך כותבים אותן. אם לא יכוונו אותו לזכור את האופן בו המלים כתובות  – הוא גם לא יידע לכתוב אותן בצורה מדויקת.
יש פער גדול בין שפת הכתב לשפת הדיבור וכתוצאה, בכל לשונות העולם, לעיתים קרובות הגיית המילים שונה מהאופן בו הן נכתבות. כך למשל בעברית של היום קשה לדעת כי "תשומת לב" אין כותבים בצ', כי המקום בו לומדים הוא "בית ספר" ולא "ביצפר", וכי "עצמאות" כותבים בעי"ן ובאל"ף. כדי שתלמידים ילמדו לכתוב בצורה נכונה את המלים הללו, יש להסב את תשומת לבם לאופן בו כותבים אותן, ולגרום לכך שהם יפנימו את השפה כתובה.

התרגיל הפשוט והיעיל ביותר הוא לאמן את הילדים מדי יום בזכירת הכתיב של  10-20 מלים. נותנים בידיהם רשימת מלים ומנחים אותם להתבונן בהן ולנסות לזכור אותן. לאחר מכן, הילדים צריכים לכסות את המלים ולכתוב אותן מהזיכרון. עם סיום הכתיבה, כל ילד בודק בעצמו מה שכתב ומשווה למלים שקיבל. במידה שהוא מאתר שגיאה, עליו למחוק את מה שכתב ולכתוב את כל המלה מחדש בצורה נכונה, ללא שגיאות, וזאת על מנת שהכתיב הנכון של המלה ייחקק בזיכרונו.

תיקון שגיאות כתיב על ידי המורה, או על ידי ההורים, הוא בלתי יעיל ולעתים הוא אף עלול להזיק מפני שהילד עלול לזכור את השגיאה ולא את התיקון. חשוב שהילד יאתר בעצמו את השגיאות, ויכתוב כל מלה מחדש ובצורה נכונה. בדרך זו הוא גם ילמד לכתוב נכון, וגם יחזק את ביטחונו העצמי.
 
כאן המקום להפריך את הדעה המקשרת בין כתיבה מבולבלת ורצופת שגיאות לבין יכולות שכליות. באופן חד משמעי יש לחזור ולהדגיש שילדים בעלי יכולות שכליות טובות ואפילו מצוינות, יכולים לגלות קושי בכתיבה ולכתוב בשגיאות. אצל אחוזים גדולים מאוד מהילדים ניתן גם למצוא פערים גדולים בין היכולת להתבטא בעל פה לבין היכולת להתבטא בכתב, והסיבה לכך היא, בין השאר, שבתי הספר לא מקדישים די זמ

ן כדי לאמן את הילדים בכתיבה.   

תנו להם לכתוב והרבה 
רבים טוענים שכיום ילדים כותבים בשגיאות בגלל הגישה הרווחת שלא לתקן את שגיאותיהם. מניסיוני אני יכולה להעיד שתיקון שגיאות כתיב על ידי מורים, או הורים אינו גומל את הילדים מכתיבה בשגיאות. ילדים לומדים לכתוב נכון על ידי שיפור הזיכרון החזותי ומיקוד תשומת הלב בזכירת האופן בו כתובות המלים. בנוסף, יש להקדיש זמן ללימוד שיטתי של "משפחות מלים", היינו: לימוד המנגנון של יצירת מלים משורשים [מכתב – כ.ת.ב]. בכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי יש ללמד דקדוק ותחביר ולזכור כי גם כשלומדים דקדוק ותחביר יש לפתח את הזיכרון החזותי של כתיבת המלים נוכח ריבוי היוצאים מהכלל בעברית.
צריך ללמד ילדים להיעזר בהקשר בו מופיעה המלה על מנת לכתוב אותה בצורה נכונה. כך למשל, במשפט "אני לא רוצה לאכול" - המלה "לא" מביעה שלילה ולכן היא תיכתב בא'. בהקשר זה יש להדגיש כי כתיב של מלים בעלות הגייה זהה כמו "עם" או "אם", יש ללמד לחוד ולא ביחד. אחרת כשהילד יבוא לכתוב את המלה, הוא יהסס כיצד לכתוב אותה.
הוראת הקריאה והוראת הכתיבה צריכות להיות משולבות זו בזו. מהשלבים הראשונים של הקניית הקריאה בכיתה א', יחד עם רכישת אבני היסוד של הקריאה, יש ללמד כתיב ולהרגיל ילדים להשתמש בשפה הכתובה להבעה עצמית. 
יש הבדל בין כתיבה חופשית לבין תרגול כתיב ללא שגיאות. כשילדים כותבים כתיבה חופשית – אין לתקן שגיאות כתיב. הם צריכים להתמקד במה שהם רוצים לכתוב, ברעיונות שהם רוצים להעביר  ולא  איך לאיית את המלים. בגיל צעיר חשוב לעודד את הילדים ולחזק אותם על כל ניסיון כתיבה שהם עושים וברור מאליו שהערות ותיקוני שגיאות עלולים לגרום להימנעות מכתיבה.
לסיכום: ככל שהילדים יעסקו בכתיבה ויפנימו את השפה הכתובה, שגיאות הכתיב שלהם יפחתו.

מידע נוסף על הוראת קריאה וכתיבה באתר ליטף 

_______________________________________
נירה אלטלף, מומחית להוראת כתיבה וקריאה, מייסדת ומנהלת את המרכז להוראה דיפרנציאלית, זוכת פרס החינוך, יוצרת תכנית ליטף להוראת קריאה, כתיבה והבנת הנקרא.